אבות א: עבודת ה' מול גמילות חסדים

נשמע הגיוני שהעולם עומד על תורה, עבודה וגמילות חסדים, אבל זה כל כך לא פשוט.

בהנחה שעבודה איננה מלאכה אלא עבודת ה', כפי שמקובל לפרש, מסתבר שהעולם עומד על התורה, על המעשים שהאדם עושה מול הקדוש ברוך הוא (ואולי דווקא עבודת המקדש, ועבודת התפילה שממלאת את מקומה) ועל המעשים שבין אדם לחברו.

עדיין נשמע הגיוני שאלה שלושת היסודות של העולם – מערכת החוקים הכללית, בין אדם למקום ובין אדם לחברו – ובכל זאת זה לא פשוט. כבר מהרגע הבחירה באברהם לייסד את עם ישראל, לא ברור מהי גולת הכותרת בדמותו – קורא בשם ה' או איש חסד? הקדוש ברוך הוא מגדיר את היעד של זרעו: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" – מה העיקר, דרך ה' או צדקה ומשפט? כשמופיע עם ישראל על במת ההיסטוריה, הבקשה לשחרר אותו היא כפולה, עד שקשה להבין מהי הבקשה מפרעה – להוציא את העם מסבלותיו או לתת לו לעבוד את ה'. ומה היחס בין חמש הדברות הראשונות שקיבלו ישראל בסיני לדברות האחרונות? האם הכלל הגדול בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך" או "אני ה'"?

יש לפחות ארבע גישות ליחס בין היסודות הללו.

א. הגישה הבולטת בראשונים היא שעבודת ה' נמצאת במרכז – גם אם המצוות שבין אדם למקום הן רק האמצעי, המטרה היא אהבת ה', יראתו והדבקות בו. חלק מהראשונים מדברים בגלוי על המעשים שבין אדם לחברו בתור דרגה משנית, או קומת בסיס. אחד הטיעונים שלהם הוא שלא יכול להיות שטובתו של האדם, הזמנית והחולפת, תעמוד במרכז עולם הערכים. האווירה הרוחנית באותה תקופה (במקביל לאווירה דומה אצל הפילוסופים של ימי הביניים) הייתה חתירה לדבקות שמעבר לעולם הזה. בין אם הדבקות היא השגה שכלית עליונה, ובין אם היא עמדה רגשית-נפשית נשגבת, ברור היה שהאדם צריך לשאוף אל מה שמעבר לצרכים הגופניים המצומצמים, גם אם הם של הזולת. עמוד גמילות חסדים מסתפח או עומד בתשתית של עמוד העבודה.

אין זו פגיעה במוסר ובחברה, חלילה: הראשונים הדגישו כי תיקון החברה הוא הבסיס של הכל. אין לאן להתקדם כל עוד המידות והיחסים החברתיים מעוותים. היחס ההיררכי בין הבסיס (בין אדם לחברו) ובין הפסגות הגבוהות (בין אדם למקום) מראה עד כמה התחום החברתי הוא תשתית הכרחית.

ב. הגישה שלכאורה מתבקשת מאמירות כמו "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", "דסני עלך לחברך לא תעביד" ועוד, היא שהמצוות שבין אדם לחברו עומדות במרכז; אולם כאמור, גם אם אפשר לקבל את הרושם הזה מחז"ל, הוא כמעט ואינו מופיע בראשונים. אפשר לראות אותו בהגות היהודית בעיקר במאה-מאתיים השנים האחרונות. לפי גישה זו, שכאמור היא דעת מיעוט יחסית, המעשה כלפי האחר אינו רק בסיס אלא אידיאל, התכלית הגבוהה ביותר.

ג. אפשרות ביניים אחת תופסת את המצוות שבין אדם לחברו כשיקוף של המצוות שבין אדם למקום. המעשה כלפי הזולת, מלבד התועלת הבסיסית שלו לזולת, מגלם בפועל את המידות האלוקיות. "מה הוא רחום – אף אתה רחום". החברה היא המגרש שבו יכולה האלוקות להתבטא. גישה זו נדירה בראשונים (היא החותמת את ספר מורה הנבוכים לרמב"ם, לפחות בהבנה פשוטה שלו) ומופיעה יותר באחרונים.

גישה זו אוחזת למעשה בשני יסודות מהגישות האחרות – עבודת ה' היא התכלית, אך המצוות שבין אדם לחברו תופסות בה מקום מרכזי.

ד. אפשרות ביניים שנייה מפרידה בין המערכות. יש עולם ערכים ומצוות בין אדם למקום, ועולם בין אדם לחברו. שני נתיבים שונים, שתי תנועות שונות, אנכית ואופקית. כלפי מעלה וכלפי האחר. לא צריך לערבב ביניהן וגם לא לעמת ביניהן.

זו גישה צדדית יחסית בראשונים ובאחרונים, אך אפשר אולי לקבל את הרושם הזה מהתנ"ך. בתורה אנו מוצאים את שתי המערכות זו לצד זו – כמו בעשרת הדברות. לא ניכרת עדיפות לאחת מהמערכות. גם בדברי חז"ל אנו מוצאים אמרות בשבחה של כל אחת מהן, ואף בשבח השילוב ביניהן.

אפשר לזהות, אם כן, מסלול שראשיתו בתנ"ך ובחז"ל ואחריתו בדורנו: התחום שבין אדם לחברו מתחיל כשווה ערך לתחום שבין אדם למקום, לאחר מכן מעמדו צונח, ובהמשך הוא הולך ומשתקם עד שנעשה שוב שווה ערך – ואולי אפילו ראשון בסולם הערכים. מסלול זה אינו מפתיע, כיוון שאפשר למצוא מודל דומה גם בתחומים אחרים שנידונים בהגות היהודית: היחס לעולם הזה, לחומריות, למשפחה, לחיי הציבור ועוד, מוצג בתנ"ך באופן חיובי (לפעמים כמובן מאליו), הופך לשלילי אצל רבים מהראשונים, ומתחילת תקופת האחרונים והלאה הולך ונבנה מחדש – עד לשיאו בדורות האחרונים.

**

(הרחבה)

חיים מלאים, רחבים, בכל התחומים והמישורים של המציאות, באופן פשוט מוצגים במקרא כרצויים. בחלק מהתחומים התמונה נעשית מורכבת כבר בימי חז"ל, וכשעם ישראל מתרחק יותר מאדמתו ומחיי הלאום שלו – הוא הולך ומתנזר מתחומים שאינם מזוהים במובהק עם קדושה במובנה המטאפיזי. הוא תופס את העולם כשלילי וגדוש בעיות, ומחפש את האלוקות במישור אחר, גבוה ומנותק מכל הרע שמסביב. ייתכן כי תפיסות דומות בדתות אחרות חיזקו, במודע ושלא במודע, את התפיסה הזו גם ביהדות. כיוונים רוחניים מחוץ ליהדות מתקשים לזהות אלוקות במרחבי החיים בעולם הזה, וחלקם אף מצהירים על ייאוש ממנו. למעשה הם אינם יכולים אחרת, כי הרצון לברוח מהעולם הזה הוא יסוד קיומן של הדתות; ואכן, ברגע שהאדם החל לפתח את העולם הזה באופן משמעותי וליהנות ממנו יותר, הוא זיהה את הדת ככובלת אותו וכבר לא ראה בה צורך. האור והטוב שבעולם הזה נראים משכנעים יותר מכל אלה שמציירים אותו כחושך. רק בתחילת תקופת האחרונים – עם גירוש ספרד במישור ההיסטורי-ריאלי, ופריחת עולם הקבלה במישור ההיסטורי-רוחני – החלה לפרוץ הגות יהודית מקורית. הגות שחוזרת לדברי חז"ל, נשענת על עולם הסוד, מעזה למרוד בפילוסופיה הכללית שרבים מהראשונים דבקו בה. היצירה המקורית אינה עוקרת חלילה את היסודות החשובים שטבעו הראשונים, אך היא ממזגת אותם עם היסודות הקדומים יותר של המחשבה היהודית, וחותרת לגילוי אלוקות בעולם הזה.

המהלך הכללי הזה חל גם על תפיסת המישור שבין אדם לחברו. הזולת שייך לעולם, למרחבי החיים שמחוץ להתייחדות האינטימית עם הקדוש ברוך הוא. ההתנהלות החברתית היא חלק ממציאות החיים בעולם הזה, ולכן במשך דורות היא החווירה לעומת המישור שאין בו אלא רוחניות. כשהתחילה המחשבה היהודית לחפש את הקדוש ברוך הוא גם בעולם הזה, היא מצאה אותו בין השאר בכל עולם המצוות והמידות שבין אדם לחברו – ויצקה לעולם זה משמעות רוחנית חדשה.

**

שמעון הצדיק, מצידו, מציג את שתי המערכות כעמודים של העולם. ובעולם שעומד על שלוש רגליים, אם שתי רגליים נאבקות זו בזו על הבכורה, הן עוד עלולות להפיל את העולם.

מקורות לדוגמה:

א. בין אדם למקום במרכז: הכוזרי ב, מח; אור ה' לר"ח קרשקש (רש"י על "דעלך סני לחברך לא תעביד", שבת לא).

ב. בין אדם לחברו במרכז: מניטו, סוד העברי עמ' 118-122; הרב יהודה עמיטל, והארץ נתן לבני אדם עמ' 72.

ג. בין אדם לחברו כשיקוף של בין אדם למקום: רמב"ם, מורה נבוכים ג, נד; מהר"ל בכמה מקומות (לאו דווקא באופן ישיר. למשל תפארת ישראל לו).

ד. הפרדה: העיקרים ג, כו; אברבנאל, שמות כ. לעיון נוסף: הרב אברהם סתיו, מישרים ו.

Malcare WordPress Security