יום העצמאות התשע"ט

המכונית של בני הנביאים נראתה מושלמת, אי אפשר היה לזהות איך היא נראתה לפני כן. לבנה, חלקה, מבריקה. כלפי חוץ, שום דבר לא נשאר מהמראה החיצוני הקודם שלה – מראה של מרכבת אש. בניה, פדיה ויושעיה ידעו שאסור להם להתבלט, ולכן הפכו את כלי הרכב שלהם לאנושי לחלוטין. לפחות למראית עין. נשאר רק לנהוג בבטיחות, מבלי ששוטר כלשהו יעצור אותם, יבדוק את הרשיונות ויראה ששנת הייצור הייתה אי שם בתקופת בית ראשון.

בני הנביאים חיכו למשימה הזאת אלפי שנים. כשאליהו הנביא סיים את חייו עלי אדמות ועלה בסערה השמימה, הם צצו פתאום וביקשו טרמפ. אליהו הסכים בשני תנאים. הראשון: כשיגיע זמנו לנסוע חזור, הם יצטרפו אליו ויעזרו לו לבשר על הגאולה. השני: שהסיפור הזה לא יתפרסם בשום אופן בתנ"ך.

בניה כבר התחיל לנסח את הנאום שיישאו בירושלים, כשיבשרו לאומה על בואו של אליהו הנביא, בתור שלב ראשון בגאולה. לפתע הוא שם לב שפדיה, הנהג, עובר שוב ושוב בין הנתיבים במקום לנסוע ישר.

"עד מתי אתה פוסח על שתי הסעיפים?" שאל בניה. "סע בדרך אחת!"

"אני נוסע בדרך אחת", אמר פדיה, "אני כבר חצי שעה עוקב רק אחרי שלטים שהמספר אחת כתוב עליהם. אבל פתאום ראיתי שלט לירושלים עם מספרים אחרים. ארבע, שלוש.."

"למה תדבר כזב, פדיה, רק דרך אחת היא לירושלים!" התעקש בניה.

פדיה לא רצה להתווכח. גם כי הוויכוח הפריע לו להתרכז בנהיגה, וגם כי הוא התרגל כבר לעברית המודרנית, ולא רצה להתחיל לדבר עם בניה שמתעקש לדבר בתנ"כית. למזלו, יושעיה התערב בשיחה.

"אולי נשאל מישהו?" הציע.

"היש פה נביא עוד, ונשאלה אותו?" שאל בניה.

"בשביל מה אתה צריך נביא?" שאל יושעיה. "כל ישראלי ממוצע צריך לדעת את הדרך".

לפתע נתקלו השלושה בבחור צעיר עם תיק ענק, שעמד בצד הדרך והניף את ידו לכיוון הכביש. יושעיה, היחיד מבין השלושה שסיים את הקורס בתרבות ישראלית לפני המשימה, ניסה להיזכר מה פירוש הסימן הזה. "אהבתי"? לא, זה עם אגודל. "אל תעבוד עלי" זה עם אצבע, אבל בכיוון העין. פדיה בינתיים המשיך לנסוע, אבל ברגע האחרון יושעיה נזכר: "זה טרמפיסט! תעצור לו!"

פדיה עצר את הרכב באופן שאילו היה זה רכב אמתי, אפשר היה לקרוא לו חריקת בלמים. יושעיה פתח את חלון הרכב. "לאן אתה צריך?" שאל, בדיוק כפי שלמד בקורס.

"לירושלים", השיב הבחור, לשמחתם של שלושת הנוסעים. יושעיה מיהר לפתוח לו את הדלת, ופינה לו מקום במושב האחורי. פדיה המשיך בנסיעה.

"אני שמח שהצטרפת אלינו", אמר יושעיה, "האם תוכל להגיד לנו איך להגיע לירושלים?"

"אני? אין לי מושג, אחי", אמר הבחור.

"מה זאת אומרת?" שאל פדיה. "לא אמרת שאתה נוסע לירושלים?"

"אני מת להגיע לירושלים, אבל אין לי מושג מה הדרך", השיב הבחור. "שים ווייז"

**

יושעיה שוב החל לחשוב בקדחתנות. ווייז? מה זה ווייז? בהתחלה הוא הניח שזה סוג של אוכל, כי הוא זכר מהשיחון התנ"כי-ישראלי ביטויים כמו "שים לי בפיתה" ו"שים חריף". אבל איך זה קשור לירושלים?

"סלי… סליחה", גמגם יושעיה במבוכה, "אבל אין לי…"

"אין לך?" קטע אותו הבחור. "טוב, אני אשים". הוא הוציא מכשיר מכיסו, לחץ על כמה מקשים, הניח את ראשו על החלון ותוך כמה שניות נרדם.

השלושה הביטו זה בזה. פדיה נזכר שהוא לא אמור להביט זה בזה וחזר להביט בכביש. בניה הביט ביושעיה בפנים זועפות. "עוכר ישראל, למה הרגזתנו להעלות את האיש, והצל לא הצילנו!"

לפתע נשמע קול מסתורי בחלל הרכב. "המשך ישר במשך עשרים וחמש דקות".

בני הנביאים נדהמו לשמוע את הקול הבוקע מתוך המכשיר. "רוח שקר", חשד בניה. "קולט נבואה דיגיטלי, גדול!" התפעל יושעיה. "תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל כל עוד אף אחד לא אומר אחרת – אני נוסע ישר", הצהיר פדיה.

הדקות עברו, וירושלים טרם נראתה באופק. לבניה כבר היה ברור שהם נוסעים בעקבות רוחו של נביא שקר, שמובילה אותם לזרועותיה של איזבל, או למחנה ארם. יושעיה החל להשתכנע שהם בדרך הנכונה, שהרי אילו המכשיר היה מבקש את רעתם, הם כבר היו מזמן בזרועותיה של איזבל או במחנה ארם. המכשיר, מצדו, לא אמר כלום כבר כמה דקות. קול דממה מילא את הרכב, רק נחירותיו של הבחור נשמעו.

"הישנת וגם נחרת?" התרגז בניה. "יושעיה, קרא בקול, אם יישן הוא – וייקץ".

"גם אני בעד להעיר אותו", אמר פדיה, "כתוב פה 'שער הגיא'. זה לא הכיוון שלנו, ירושלים נמצאת על הר".

הבחור המשיך לישון, המכשיר המשיך לשתוק, פדיה זיהה פנייה ימינה והחליט שהוא חייב לעשות מעשה – אחרת הם עוד ימצאו את עצמם בזרועותיה של איזבל, או במחנה ארם. הוא פנה ימינה.

"לא!" קרא יושעיה.

"בצע פניית פרסה!" פקד המכשיר.

"אל תסוב אחורנית!" עודד בניה את פדיה. "אל תפן אל נביאי השקר!"

פדיה המשיך לנסוע, אבל לא ידע בדיוק לאן. המכשיר ציווה שוב על פדיה להסתובב.

"שמע, בניה, נראה לי שאני חוזר אחורה. אם לא נקשיב למכשיר הזה, אנחנו עוד עלולים לנסוע במשך ארבעים יום וארבעים לילה. ואל תשכח שמאז שהפכנו את מרכבת האש למכונית, היא צריכה דלק".

"אל תירא", התעקש בניה, "צפחת הדלק לא תחסר".

פדיה הביט ימינה ושמאלה. כשיצאו לדרך, משום מה הוא הניח שיהיה פשוט לזהות את המסלול העולה לירושלים. כעת כל הדרכים נראו לו דומות: יפות, סלולות, משקיפות אל הנוף, אבל חסרות כל קשר גלוי לעיר הקודש. המחשבות טרדו את מוחו, ושוב הוא החל לעבור מנתיב לנתיב.

"עד מתי אתה פוסח על שתי הסעיפים?" גער בו שוב בניה.

"מי אמר 'עד מתי'"? הזדעק פתאום הבחור. השלושה לא הבינו כל כך מה קרה, אבל לפחות הבינו שהבחור התעורר סוף סוף. גם אם משום מה הוא אינו יודע את הדרך לירושלים, לפחות שיסביר מהו המכשיר שבידו, והאם אפשר לסמוך על רוח הקודש שלו.

**

יושעיה היה הראשון להעז ולבקש הסברים. "סליחה, תוכל בבקשה להסביר לנו מה זה ווייז?"

הבחור הסתכל על השלושה כאילו נפלו מהשמים. "וייז זה פיתוח ישראלי", הסביר הבחור, "שבנוי על שיתוף פעולה בין כל האנשים שמשתמשים בו. לפי מה שאנשים מדווחים, הווייז בוחר את הדרך הכי טובה. ככה כולם עושים".

"אילו אנשים משתמשים בו?" שאל יושעיה.

"כל עם ישראל, כמעט…" השיב הבחור בחיוך.

בניה ניסה לעקוב אחרי ההסבר, אבל שמע בו רק מעט מילים בעלות צליל מקראי. הוא גם לא שמע את המילים "רוח ה'", מה שרק חיזק אצלו את התחושה שלמכשיר אכן אין יכולות נבואיות. רוח שקר. יושעיה רצה לשאול שאלות נוספות, אבל חשש להסגיר את סודו: אם הבחור יסתכל עליהם שוב כאילו הם נחתו מהשמים, הוא עלול להגיע למסקנה שהם אכן נחתו מהשמים. פדיה חשב איך להתחפש לעני מרוד, ליתום חסר ישע, לאלמנה או לכל דמות אחרת שאליהו הנביא נוהג לפעמים להציל אותה. כן, אמר פדיה לעצמו, רק אליהו יכול להציל אותנו עכשיו.

הוא ניסה לחשוב בהיגיון. המכשיר אינו נביא, אך גם לא נביא שקר, אלא מוסר את מה שעם ישראל מדווח. עם ישראל יודע איך להגיע לירושלים? אם זה מה שכולם עושים, משמע שהרבה אנשים אינם יודעים את הדרך – אז איך בכל זאת עם ישראל מצליח למצוא את הדרך הנכונה?

כעבור עוד כמה דקות מורטות עצבים, החלו להראות בניינים גבוהים. לאחר מכן השלושה כבר מצאו את עצמם מול שלט, שאיחל להם ברוכים הבאים לירושלים, אבל עדיין לא היה ברור להם אם זו ירושלים האמתית.

"תגיד," שאל פדיה את הבחור, "מה יש לך בירושלים?"

"ברית", אמר הבחור.

"ברית!" קראו השלושה.

מאותו רגע לא נרשמה כל התנגדות למכשיר, אף שמרגע לרגע הוא המכשיר הגביר את קצב דיבורו, ונתן יותר ויותר פקודות. פדיה פנה ימינה כשאמרו לו, שמאלה כשאמרו לו, בכיכר המשיך ישר, והדרך התקדמה. הרצל, אגריפס, שלמה המלך, דוד המלך, עד שלבסוף אמר המכשיר בטון רגוע: "הגעת ליעד". הבחור הודה לבני הנביאים ויצא מהמכונית.

בני הנביאים יצאו מהמכונית גם הם, וחיכו בסמטה שהבחור יתקדם קצת. הם המתינו ליד סנדלריה ישנה, שבדיוק באותו יום נפתחה מחדש, אחרי שהסנדלר הזקן החליט פתאום להוציא את המרצע מהשק ולחזור לעבוד. כשהיו בטוחים שהבחור כבר לא יבחין בהם, השלושה התקדמו גם הם לבית הכנסת, לחפש את המפעיל שלהם.

***

ברית המילה בדיוק עמדה להתחיל. המוני אנשים עמדו בפתח. בני הנביאים ידעו שאליהו נמצא בפנים, אבל התקשו לאתר אותו בין כל האנשים.

"אני מבין שיש לכם עיכובים", הם שמעו לפתע קול מאחוריהם. השלושה הסתכלו מסביב ולא הצליחו למצוא את מקור הקול, אך הקול מצדו המשיך: "אין דבר, ככה זה. בכל מקרה, יש מכשיר שאני משתמש בו כבר אלפי שנים. הוא הוביל את עם ישראל לאורך הגלות, החזיר אותו לארץ ישראל, והכל על בסיס שיתוף פעולה ואמון ברוח האומה שיודעת לאן ללכת. אולי כדאי שתשתמשו בו, עם הנצח מנווט בעזרתו כבר דרך ארוכה. היום קוראים לזה וו…"

בני הנביאים לא הצליחו לשמוע את סוף המשפט, כיוון שבדיוק אז הברית התחילה. מבפנים כבר בקע "שמע ישראל". הם מצאו את עצמם נוהרים פנימה עם כל האורחים – נחיל של אנשים שחלקם לא היו מעולם במקום הזה, אבל הם מבינים מאליהם שזה הכיוון, זו הדרך אל ההיכל פנימה.

Malcare WordPress Security