ריבונו של עולם,

ממעמקי איילון קראתיך, מתהום כביש החוף שיוועתי ותשמע קולי.

כי יצאתי אני וביתי לעשות מנגל, ועתה רבים קמו עליי, סבוני גם סבבוני, הקיפוני כל רכבי עמך בית ישראל, וכולנו כאחד עומדים לפניך בפקק ואיננו זזים. והיום בוער כתנור, והשמש מכה ושורפת, וניחר גרוננו מצמא. והילדים רעבים, וכלו שקיות הבמבה מן התיק, וכבר יצאו מאפנו כל המערכונים של הגששים ברשת ב'. שעת צהריים באה, והדרך עוד לפנינו, ומי יודע אם כשתצלח דרכנו ונגיע לפארק עוד תזרח השמש בשמים, אולי נסוב על עקבינו אחורנית מיד כשנגיע. קיצורי הדרך שהכרנו עמוסים גם הם, וגם כביש שש אשר בטחנו בו היה למגרש חניה. מן המצר קראתי, הוציאה ממסגר נפשי.

 

בצר לי, את בית אבי זכרתי. את אבי סבי עליו השלום. גלוי וידוע לפניך, ריבון העולמים, כמה דמעות היה מוריד לפניך יהודי ירא שמים זה. ערב ובוקר וצהריים היה מתפלל לפניך, ותחזינה עינינו בשובך לציון, מתי נזכה לשוב אל נחלת אבותינו. כשהיה עמל לפרנסתו בחנותו הקטנה היה אומר – מה לי עסק זה, מה ערך בחנות זו, ולוואי והייתי זוכה לשבת בירושלים עיר הקודש אפילו כעני המחזר על הפתחים. בבואו הביתה, כשהיה אוכל על שולחנו, היה אומר – כמה תפל תבשיל זה, כלום יש בכל ערבות פולין מאכל המשתווה בטעמו לטעם פרי מארץ ישראל, פרי שהופרשו ממנו תרומות ומעשרות, פרי שנתקדש בקדושת הארץ? ואף בשבתות וחגים היה אומר – איך נשמח ונשיר על אדמת נכר, מי ייתן ונזכה לעלות לרגל עם כל אחינו בית ישראל. גם אם לא אזכה להיות מבאי בית המקדש, היה אומר, הלוואי ואזכה לראות את כל עם ישראל מתקבץ יחד בארצו.

אדון כל הנשמות, גם את סב סבתי זוכר אתה. מיקירי ירושלים היה. לבדו עלה לארץ, ולבדו ישב בה, כי רק מתי מספר היו היהודים במקום מושבו. כמה כיתת את רגליו למצוא עשירי למניין. גם כשעלה ונתיישב בעיר הקודש ירושלים, מעטים היו היהודים היושבים בה, בטלים ברוב בני נכר. איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, היה מקונן. גם אם נשרף הבית, ונחרב ההיכל, לו לפחות בני ציון היו נשארים בה לפליטה. לו לא הייתה נופלת ארץ ישראל ביד בני נכר.

 

הנה, ריבונו של עולם, עומד אני לפניך בפקק זה. לא נע ולא זע. נוראות הן צווחות הילדים במושב האחורי, קשות הן בשורות האיוב מאולפן גלגל"צ. אך בהיסתם עליי דרכי, בהיחסם כבישי לכל הכיוונים, זכרתי את אבותיי. כמה התפללו ליום זה, כמה ייחלו לו, לראות את כל עם ישראל מתקבץ יחד. לו היו מספרים באוזניהם כי יום יבוא, והיה העם היושב בציון רב כל כך, עד שייחסמו כל עורקי התנועה המרכזיים בארץ ישראל ביום העצמאות, ודאי לא היה לבם מאמין. ואילו היו מאמינים, היו משתוקקים בכל מאודם לשבת במקומי בפקק, לחזות בפלא.

מודה אני לפניך, אלוקיי ואלוקי אבותיי, שזיכיתני לעמוד בפקק זה, עם כל עמך בית ישראל, בארץ ישראל. מודה אני על שובנו מארבע קצוות הארץ, ברכב וברגל, במטוסים ובספינות מעפילים, להתקבץ יחד באותם הכבישים. כן תזכנו כהיום הזה לעמוד בפקק בשערי ירושלים הבנויה, תקועים במחלף בית שלישי, עם כל הבשר לקרבן השלמים שמתקלקל בתא המטען. יהיו לרצון צעקות ילדיי המשועממים, ויתקבלו ברחמים כל צפצופי צופרינו כתרועת שמחה לפני כיסא כבודך. כל הנשמה תהללך, מן העולם ועד העולם, ממחלף הסירה עד קיבוץ גלויות.

ויהי רצון מלפניך, שבכל זאת ישתחרר העומס ולו במעט, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום.

Malcare WordPress Security