דממה רוגעת עטפה את הרי חברון. מלבד רוח מזרחית שקטה שליטפה חרש את הסלעים, לא נשמע אף קול בסביבה. הם שכבו על הארץ, מנסים לנצל את רגעי השלווה הבודדים, לפני שייקטעו באכזריות.

"שנערי בחמישים אמה!!!"

"אש! אש! אש!"

קולות של מטחי חיצים מילאו את חלל האוויר. מטרות הדמות התמלאו במהירות נקבים נקבים, עד שקרסו.

חלק מהלוחמים הצליחו לרוקן אשפה שלמה תוך שניות ספורות, חלקם ירו בקצב אש סביר והיו גם כאלה שלא הספיקו אפילו לכוון חץ אחד. שלא לדבר על אחד החבר'ה, אשקבוע בן שרוג, שכילה את כל זמנו בתפעול מעצור "ארור", כי החוט של הקשת הסתבך לו בקצה של החץ.

"חדל!" צעק אליעזר המ"מ.

"חדל!" צעקו כולם אחריו.

"למטרות, בריצה," פקד אליעזר. "נוהל 'אדמה וצבויים בוערות'."

החיילים רצו לבדוק את הפגיעות שלהם, ואחר כך חזרו לעמוד בקו"ף (בהתחלה הם עמדו בחי"ת, כמו כל הגדוד, עד שהצטרף למחלקה ירוצבע, גר מבני חת, שביקש לשנות עבורו את הנוהל) מול אליעזר, נרעשים ונפחדים. הם ידעו שאליעזר לא יצעק ולא יבייש אף אחד מהם, אבל עצם הכישלון הטיל עליהם יראה.

"טוב, סך הכל אתם מתקדמים יפה," אמר המ"מ, "הפגיעות לא רעות, אבל זה עדיין לא מספק. אנחנו הולכים להילחם עם ארבעה מלכים, לא עם איזה שבט גרגשי שבורח מכל עלה נידף. לא יכול להיות שיש פה לוחמים שהחיצים עדיין מהם והלאה, או חבר'ה שעדיין מתבלבלים ומשמנים את הנשק בזמן זית במקום בשמן שומשמין. אין לנו זמן, כל רגע שאנחנו מתעכבים פה – זה עוד רגע שלוט נשאר בשבי. אז שכל אחד פה יעשה מאמץ, יכוון כמו שצריך, ישקיע בירי. אני ברור לכולם?"

"כן, המפקד."

דמות נראתה באופק. אליעזר זיהה מיד את ההליכה הבוטחת, הראש הזקוף והדרת הפנים הקורנת.

"טוב, עכשיו תעמדו יפה ותעיפו הקשב לרמטכ"ל."

אברהם התקרב אל הקו"ף המחלקתית. הסד"כ הנמוך של הכוחות, 318 איש בסך הכל, איפשר לו להעניק יחס אישי לכל אחד, ולפגוש מקרוב כל כיתה וכל חוליה. "שלום לכם," אמר אברהם לחייליו בפנים מאירות. "התהלכתי בגדוד לארכו ולרחבו, ואני מרוצה מאוד מההישגים שלכם. בקרוב מאוד נצא למלחמה הקשה נגד ארבעת המלכים. השם עמנו, אל תיראום, אבל עלינו למלא את חלקנו כראוי, כפי שמצופה מאיתנו. לוט לא ייפול עלינו מהשמים, אנחנו נצטרך לשחרר אותו בכוחנו, ולשם כך צריך להתאמן. החובה לרדוף מוטלת עלינו. אינני רוצה להרבות בדיבור, 'אמור מעט ועשה הרבה', רק רציתי לחזק מעט את ידיכם הפועלות במרץ. השם ילחם לנו, ואנחנו נעשה את ההשתדלות מצידנו. הקדוש ברוך הוא קורא לנו, ואנו נענה לו "הנני". אליעזר, אני רוצה לראות מטווח אחד שלהם."

"כן, אדוני אברהם," אמר אליעזר.

אשקבוע השתטח שוב ארצה. לא, הפעם הוא לא יפספס. אברהם צודק: החטאה אחת עלולה להכריע את הכף. אם החץ שלו יפגע טפח אחד שמאלה מדי, הוא עוד עלול להרוג את לוט במקום לשחרר אותו. הפעם הוא חייב לקלוע בול. הוא עצם את עינו השמאלית, קלט את המטרה במדוייק בעינו הימנית וכיוון את החץ בזווית הנכונה. סוף סוף הכל הלך לו לפי הכללים. אך לרוע המזל, דווקא באותו רגע היה חייב להתרחש משהו שיחרוג מכל הכללים. כלומר, המצב שכל כללי הבטיחות במטווחים מדברים עליו, אבל הוא לא באמת אמור לקרות.

"חדל!!!" צרח אשקבוע.

איש לא שמע את קולו, אבל הוא היה משוכנע שהפעם הוא רואה היטב. זה לא היה מטוס, לא ציפור, לא שכווי ולא שפן. גם לא חייל אויב. זה היה רעיון מוזר, אבל אשקבוע לא מצא שום הסבר הגיוני אחר למה שראו עיניו – שלושה יצורים בעלי כנפיים, האחד מחזיק מיקרופון באחת מכנפיו, השני אוחז בפנקס והשלישי נושא מצלמה.

"חדל!" צווח אשקבוע שנית. "חדל! חדאאאאאל!!!"

כל החיילים חדלו מלירות.

"מה קרה עכשיו, אשקבוע?" שאל אליעזר.

"שם, המפקד!" קרא אשקבוע והצביע לעבר היצורים המוזרים. אליעזר הפנה את מבטו לעברם. גם אברהם הפנה את מבטו לאותו כיוון, חייך ואמר לאליעזר שהוא כבר יטפל בעניין.

"ברוכים תהיו!" קרא אברהם לעבר שלושת המלאכים. "מזמן לא באתם לבקר, קרה משהו?"

המלאכים החווירו. הם קיוו שהפעם יצליחו לצלם את האירוע מהצד, מבלי שאברהם יבחין בהם. זה הרבה יותר אותנטי. "בפעם הבאה נבוא מחופשים לעוברי אורח, " לחש אחד מהם לחבריו.

"הגעתם בדיוק בזמן," אמר אברהם, "מאורע חשוב התרחש, בדיוק מסוג המאורעות שאתם מעוניינים לתעד. לוט נחטף, ואנחנו יוצאים להציל אותו, בעזרת השם."

"בדיוק בגלל זה אנחנו כאן," אמר המלאך עם הפנקס. "עדיין לא היו לנו מלחמות, מתחילת הפרוייקט. כתבנו כמה מילים על נמרוד, אבל חוץ מזה לא היה שום קרב בעל משמעות לדורות. הגיע הזמן שתהיה בתורה מלחמה אחת."

"בואו," אמר אברהם, "אראה לכם כיצד צבא עברי נערך למלחמה."

המראה היה מרשים, ובעיקר יוצא דופן. מאז בריאת העולם המלאכים ראו כבר צדיקים תמימים, נביאים וסתם אנשים המתהלכים את האלוקים, אבל עדיין לא יצא להם לבקר בצבא. הם התבוננו במחלקתו של אליעזר הטווחת במקצועיות באויבים מלאכותיים, משם עברו למחלקה אחרת שעשתה תרגיל במעלה אחד ההרים, אחר כך הביטו בהשתאות בצוות החילוץ המיוחד המתרגל חילוץ מבורות חמר תחת אש. הרס"פ ענר, ושני הסרס"פים אשכול וממרא, עברו בין הפלוגות ובדקו את תקינות הכלים.

"ואיה שרה אשתך?" שאלו המלאכים.

"הנה באוהל המפל"ג," אמר אברהם, "לשה עוגות למנות הקרב של החיילים. אבל האוכל אינו העניין כרגע, אנחנו קרבים היום למלחמה. אתם חייבים להכניס הכל לתנ"ך, לתעד כל פרט. שכולם ידעו, לאורך כל ההיסטוריה, שהמלחמה הזאת היא חלק בלתי נפרד מעבודת הקודש."

***

זרחי ישב במרכז האוהל, ובהה זמן ממושך במילים הכתובות, כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. במובן מסוים זה היה נכון; את המן הוא כבר אסף בבוקר, השלו יגיע רק בערב, ובינתיים לא הייתה לו כל סיבה להזדרז. לפקדיאל, לעומת זאת, היו אלפי סיבות להזדרז, שכן עוד אלפים כמו זרחי חיכו אחריו בתור. אלפים? אפילו עשרות אלפים, ואולי אפילו… טוב, בדיוק בשביל זה הוא כאן, לבדוק כמה אנשים הם.

"באיזו שאלה נתקעת?" שאל פקדיאל.

"בשאלה 'כמה אנחנו באוהל'", השיב זרחי, "אני מתלבט מה לכתוב."

"ככל הידוע לי, אתה נמצא רוב הזמן באוהל, כמו כולנו," אמר פקדיאל. "אתה לא יודע כמה נפשות יש באוהל שלך?"

"ודאי שאני יודע, אני רק מתלבט בין שמונה נפשות לשתים עשרה."

"איך אפשר להתלבט בין שמונה לשתים עשרה?"

"אגיד לך בדיוק מה המצב אצלנו," אמר זרחי, "אנחנו שני הורים, שני ילדים, שתי כבשים, גמל ונאקה. עכשיו, הנאקה שלנו צריכה להמליט כל רגע, ואני לא יודע מתי וכמה נפשות תתווספנה לאוהל. להערכתי זה יכול להגיע לארבע נפשות נוספות."

פקדיאל נשם עמוקות. "זרחי, הסתכל בבקשה באותיות הקטנות שבשולי הפפירוס," אמר בסבלנות, "כתוב שם במפורש לרשום רק בני אדם."

"סליחה, לא שמתי לב," אמר זרחי, ושב לבהות בטופס השאלות. מחוץ לאוהל נשמעו כבר קולות של שאר בני השבט, שהחלו לאבד את סבלנותם.

"איפה אתה עכשיו?" שאל פקדיאל.

"מועד עלייה ממצרים."

"מה לא ברור בזה? חמישה עשר לחודש הראשון."

"זו בדיוק הבעיה, שזה ברור. כולם עלו ממצרים באותו יום, למה לרשום את זה?"

"אלה הנהלים, הכל צריך להיות רשום. למה צריך לנהל רשימות של כל המסעות, ולכתוב שנסענו ממדבר סין לדפקה, אם היינו שם רק חצי דקה? ככה זה, רושמים הכל."

"טוב, טוב," אמר זרחי, ושוב נעץ עיניים בטופס. הקולות מבחוץ גברו. "כמה זמן צריך לחכות, ארבעים שנה?" "בירוקרטיה ארורה, במצרים לא היו דברים כאלה!" פקדיאל ניסה שוב לזרז את התהליך.

"מה עכשיו?"

"תאריך לידה של הילדים."

"אתה יכול להביא תעודה מצרית חתומה, זה קביל," אמר פקדיאל.

"אין לי," אמר זרחי, "הבן הראשון נולד בזמן גזרת היאור, החבאנו אותו מהמצרים ואין לו שום תעודה רשמית. הבת נולדה באמצע מכת חושך, כל השירותים הממשלתיים במצרים הושבתו."

"אבל אתה יודע בני כמה הם, נכון? אז תחשב מתי הם נולדו."

"אני לא חזק בחשבון."

"רק סיחון חזק בחשבון. אז מה? אנחנו חייבים לעסוק בחישובים האלה, זה חלק מהנהלים. אתה זוכר מה הגיל של כל אחת מהנפשות בבית?"

"של הילדים כן. של הכבשים גם, אבל הגמל…"

"עזוב כבר את הבהמות!" איבד פקדיאל את שלוותו. "לא אכפת לנו כמה גמלים וכמה חמורים יש, מה שחשוב הוא למנות את בני האדם."

"נתנה ראש ונשובה מצרימה!" התחזקו קולות המחאה מחוץ לאוהל. פקדיאל השתוקק לשחרר את זרחי ולקבל את הבא בתור, אבל הוא קיבל הוראה מפורשת – לא משאירים אף אחד מחוץ לספירה. פקדיאל נפל על פניו והתפלל לנס. הוא ידע שזה לא חוקי; בתדריך שערך אלישמע בן עמיהוד, נשיא השבט, הוא הבהיר שבמניין הזה לא יהיו ניסים. המספר המדויק של בני ישראל לא ירצד פתאום על גבי ענן בשמים, זו עבודה של בני ישראל בעצמם. חוץ מזה, עוד מעט נכנסים לארץ ישראל, ושם לא יהיה נס כל יומיים. ובכל זאת, פקדיאל התחנן לנס קטנטן, שלא יקרע שום ים ולא יהפוך שום מטה לנחש, רק שניים-שלושה מלאכים שימלאו את הטופס של זרחי, ושל כל יתר האנשים שמילוי הטופס לוקח להם יותר מדקה.

לפתע נפתח פתח האוהל, ושלושה מלאכים נכנסו פנימה. פקדיאל לא האמין למראה עיניו.

"זה בדיוק מה שאמרתי לכם אז," אמר משה רבנו, שהתלווה אל המלאכים. "לא חכמה שתקבלו את התורה, אנחנו אלה שעושים עבודה אמתית. כמה פעמים ספרתם עד שש מאות אלף? כמה פעמים סידרתם שבטים לפי מחנות ודגלים? כמה פעמים ארגנתם עם לקראת התיישבות והקמת מדינה? אתם חייבים להכניס הכל לתנ"ך, לתעד כל פרט. שכולם ידעו, לאורך כל ההיסטוריה, שהארגון והבירוקרטיה הללו הם חלק בלתי נפרד מעבודת הקודש."

 

***

 

קול רעש גדול, אדיר וחזק הדהד במרחבי הרקיע החמישי.

"אוף," התלונן המלאך עם המצלמה, "אי אפשר ככה. כל פעם שהם רוצים לדעת איה מקום כבודו, אנחנו לא יכולים לעבוד בשקט."

"עזוב אותם, בואו נתרכז בעבודה שלנו", אמר המלאך עם הפנקס. "בתור מלאכי רחמים, אנחנו חייבים לקצר את התורה. יש לנו כמה פרשות ארוכות מדי. לא ייתכן שהמתפללים יישבו בבית הכנסת למשך זמן כה רב, שבעל הקורא יצטרך לעמול במשך חודשיים כדי להכין את הפרשה ושהילדים יחכו כל כך הרבה עד הסוכריות. מה אנחנו מקצצים?"

"את הקטע שבו משה מחפש את הגדי תשאיר למדרש חז"ל", אמר בעל המיקרופון.

"גם על כבשן האש של אברהם לא חייבים לכתוב בפירוש," אמר בעל המצלמה.

"יש לנו שבעים פרים בקרבנות של פרשת פנחס, וזה המון. נחתוך קצת?" הציע בעל הפנקס.

"שלילי, אנחנו צריכים אותם לקריאת התורה של סוכות. אם כבר מקצצים בפרים וכבשים, אפשר לעשות זאת בקרבנות של הנשיאים."

"אבל אותם צריך לקריאת התורה של חנוכה. אולי נחתוך את הקטע של הפרה האדומה? ממילא הוא לא יצא מובן כל כך."

"זה לא אחד משיקולי העריכה שלנו, וחוץ מזה – זו קריאת התורה של שבת פרה. בואו נחתוך את היועץ של פרעה שבלע צפרדע. זה היה קטע גדול, אבל לא מספיק חשוב."

"זה לא מספיק," אמר המלאך עם המיקרופון בטון רציני. "אין ברירה. נצטרך להוריד גם את כל תיאורי האימונים של חיילי אברהם, את תיאורי החקלאות והתיישבות של רועי יצחק, את ההתנהלות הבירוקרטית של משה ובני ישראל. נכתוב רק על התוצאות בשורה התחתונה."

"אבל את זה שמרנו לקריאת התורה של יום העצמאות!"

"נו, מה לעשות? אחד מהחגים צריך לוותר. יום העצמאות יישאר בלי קריאה."

"ואיך בני ישראל לדורי דורות יידעו כמה חשוב ומשמעותי לעבוד קשה בצבא, בהתיישבות או במוסדות המדינה?"

"מה זאת אומרת? זה ברור."

 

Malcare WordPress Security