אשר נשיא יחטא… אמר רב אבדימי בר חמא: פרט לנשיא שנצטרע, שנאמר: וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית ויותם בן המלך על הבית. מדקאמר בבית החפשית, מכלל דעד השתא עבד הוה.
כי הא דרבן גמליאל ורבי יהושע הוו אזלי בספינתא, בהדי דרבן גמליאל הוה פיתא, בהדי רבי יהושע הוה פיתא וסולתא, שלים פיתיה דרבן גמליאל סמך אסולתיה דרבי יהושע. אמר ליה: מי הוה ידעת דהוה לן עכובא כולי האי דאיתית סולתא? אמר ליה: כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את הספנים, ואמרתי: שמא יעלה ויתעה אותנו. אמר ליה: כל כך בידך ואתה עולה בספינה? א"ל: עד שאתה תמה עלי, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שיודעין לשער כמה טפות יש בים, ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש. נתן דעתו להושיבם בראש. כשעלה, שלח להם ולא באו, חזר ושלח ובאו. אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, שנאמר: וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה.
(הוריות י)

זהו סיפור על מינוי ציבורי מפתיע, שלכאורה יכול היה לעורר סערה. הנשיא רבן גמליאל שמע מרבי יהושע כי שני חכמים גדולים, רבי יוחנן בן גודגדא ורבי אלעזר חסמא, הם גאונים עצומים – ובכל זאת סובלים מחרפת רעב. ברגע שרבן גמליאל גילה זאת, הוא החליט למנות את שניהם למשרות ציבוריות, ואף התעקש על המינוי עד שהשניים הסכימו לקבלו. המינוי מעורר תמיהה כפולה – למה הוא לא נעשה עד השיחה בין רבן גמליאל לרבי יהושע, ולמה הוא נעשה לאחר מכן? אם מדובר בשני תלמידי חכמים מובהקים, מדוע הם לא הגיעו לשדרות ההנהגה עד שרבן גמליאל שמע במקרה על כישוריהם? ואם הם נבחרו לתפקידם רק מפני שרבן גמליאל הבין שהם עניים – האם זה אומר שהמינוי נועד לסדר להם פרנסה, ולמעשה אינו נובע משיקולים ענייניים של התאמה לתפקיד?
ננסה לנתח את המהלך שעובר רבן גמליאל עד להחלטה על המינוי. המהלך מתחיל ברגע שבו רבן גמליאל מוצא את עצמו ללא אוכל, בעוד לרבי יהושע יש עדיין סולת בתיק. זהו מצב בלתי שגרתי, הפוך מהמציאות הרגילה: בדרך כלל הנשיא הוא בעל הנכסים, השולט במצב, מי שיודע לנהל מערכת רחבה ובכללה את כלכלתו שלו. דווקא רבי יהושע, שמצבו הכלכלי דחוק והוא כנראה מפליג בים רק כדי להרוויח מעט כסף, הופך למקור פרנסה בשעת חירום. רבן גמליאל תמה כיצד התהפכו התפקידים, ורבי יהושע חושף את הידע שלו בגרמי השמים, שבזכותו הוא צפה מראש את העיכוב באמצע ההפלגה.
כאן תמיהתו של רבן גמליאל מתחזקת: איך יכול להיות שרבי יהושע חכם כל כך, ובכל זאת הוא סובל ממחסור כספי ונאלץ להפליג בים? חשוב לחדד את השאלה – רבן גמליאל ידע היטב שרבי יהושע הוא מענקי התורה, לא זו העובדה שהתגלתה לו עכשיו. לא הפתיע אותו שגדול תורה מתקשה להתפרנס, כיוון שעוני בקרב תלמידי חכמים הוא תופעה מצויה. עסקיהם בעולם התורה ולא בעולם המעשה, הם לא שולחים את ידם בעסקים ובמסחר, ונשארים מאחור במירוץ הכלכלי. אולם עכשיו, ברגע שבו מתברר שרבי יהושע דווקא מסוגל לדאוג לכלכלתו, והוא אף שולט היטב במציאות ויודע את חכמת הכוכבים (לדברי המהרש"א, ה"פת" של רבן גמליאל רומזת לתורה, וה"סולת" לחכמת המדע, שהיא הידע הנוסף של רבי יהושע), עולה השאלה: כיצד הוא נעשה עני? כיצד חכם המצוי בחכמת העולם הזה אינו זוכה להצליח בו?
רבי יהושע אינו עונה על התמיהה אלא אף מחריף אותה, ואומר כי התופעה מתבטאת באופן חד יותר אצל שני חכמים אחרים. ככל הנראה הם חכמים יותר בחכמת הטבע מרבי יהושע, ואף עניים יותר ממנו, כיוון שהם אפילו לא יכולים להפליג בים ונותרים בחוסר כל. רבן גמליאל כבר אינו ממשיך לתמוה – נראה כי הוא למד להכיר בתופעה הזו, אנשים בעלי שליטה בעולם הזה שבכל זאת מצבם הכלכלי דחוק.
כעת אפשר להבין מדוע לא מינה רבן גמליאל את שני החכמים עד כה – הוא לא חשב שהם מתאימים לתפקיד. הם גדולי תורה, אך אינם בקיאים בעולם המעשי, ואינם יכולים להנהיג ציבור בפועל. להנהגה דרושים אנשי מעש עם רגליים על הקרקע. רבן גמליאל הניח שחכמים עניים אינם כאלה, שהרי אילו היו אנשי מעש, ודאי כבר היו מצליחים לצאת ממעגל העוני. אולם מסתבר שאין זהות בין המישורים – אדם יכול להיות איש מעשה מבריק, ובכל זאת עני. לפעמים בגלל חוסר מזל, אך במקרה הזה נראה כי העוני הוא מבחירה: רבי יוחנן ורבי אלעזר לא רצו מעמד גבוה. פוטנציאלית הם מסוגלים להיות בראש הפירמידה, אך הם אינם חפצים במעמד הרם ומעדיפים ללמוד בצנעה (אולי כפי שהם יודעים כמה טיפות יש בים, אבל נשארים ביבשה).
כדי להשלים את המהפכה ביחס לתפיסת ההנהגה, דורש רבן גמליאל גם מרבי יוחנן ורבי אלעזר לעבור שינוי. גם הם חשבו כי מי שאינו שייך לשכבות הגבוהות אינו יכול להנהיג, אך רבן גמליאל כבר חשב אחרת. על כן הוא הבהיר לשני החכמים: אילו הנהגה הייתה שררה – אכן הצדק היה נותן שתשמרו על מעמדכם השפל, הרי אין רצונכם להיות מורמים מעם. אלא שהנהגה היא עבדות, היא איננה קשורה למעמד גבוה וליציבות כלכלית. היא דורשת חכמה מעשית והבנה בענייני העולם, אך אינה דורשת מעמד וכבוד. אדרבה, דווקא הבריחה מן הכבוד תסייע להם לקבל את המינוי בתור עבדים לציבור.
כל הסיפור הזה מובא בתוך מסגרת. הוא נפתח בפסוק על טעותו של המלך עוזיהו – שבגלל גאוותו קיבל צרעת ונעשה "חופשי", ומסתיים בפסוק על טעותו של המלך רחבעם – שהקשיב לעצה הלא-נכונה וסירב לראות את עצמו כעבד לציבור. שני הפסוקים מצביעים על אותה בעיה בממלכת יהודה: התפיסה השגויה של מעמד ההנהגה ותפקידה ביחס לציבור.
מעניין שמעט אחר כך, מביאה הגמרא גם פסוק על ירבעם, שמלך במקביל לרחבעם על ממלכת ישראל. רבן יוחנן בן זכאי משבח נשיא שחוטא ומביא קרבן (אשר נשיא יחטא – אשרי נשיא יחטא), והגמרא מבהירה שהוא אינו דורש באופן דומה את הפסוק על ירבעם (שגם עליו נאמר "אשר חטא"). קורה שמלך חוטא, השאלה היא אם הוא מסוגל להודות בטעותו – אשרי הנשיא שמודה ועוזב, אוי לו לירבעם שהמשיך לחטוא. הנשיא רבן גמליאל מורה לנשיאים הבאים ללמוד מטעותם של מלכי יהודה, ולהנהיג מתוך אחריות כלפי הציבור; הנשיא רבן יוחנן בן זכאי מורה לנשיאים ללמוד מטעותו של מלך ישראל, ולהנהיג מתוך ענווה כלפי ה'.

Malcare WordPress Security