(נכתב לחיילי ישיבת ירוחם לפני אי אלו שנים)

 

הפעם שמואל היה האחראי על הבשורה. “חבר'ה, חדשות רעות,” אמר.

עד לאותו רגע, זה היה יום גרוע. לא קרה שום דבר מיוחד ביום הזה, אבל זאת בדיוק הבעיה. קמתי בבוקר בתחושה קשה שהיום הזה הולך להראות בדיוק כמו היום שלפניו, וכמו זה שלפניו, וכמו כל יום באימון המתקדם. אמנם אנחנו אמורים לרדת היום מההגנ"מ, אבל זה לא יהפוך את היום למעניין יותר מקודמו. נעשה גלח"צ, נאסוף בדלים מכל הפלוגה, נרוץ עד לשי"ן גימ"ל ובחזרה, נקרע את עצמנו ב"יבשים", מתישהו אעלה לשמור, אחר כך ארד, שוב נרוץ עד לשי"ן גימ"ל ובחזרה, וכן על זו הדרך.

 

כאמור, עד לאותו רגע זה היה יום רגוע. אבל מאותו רגע זה היה יום גרוע ממש.

"מאיפה אתה יודע?” פקפק יואב בנכונות השמועה של שמואל.

"ככה אמרו במחלקה 3,” אמר שמואל בשקט, שלא כל חדר האוכל ישמע.

"יכול להיות שלהם יש מסע ולנו אין,” אמר משה, “במסע הקודם היה להם סד"כ של משפחה עם שני ילדים, אז עכשיו הם עושים עוד פעם.”

"אין מצב שיעשו מסע רק למחלקה אחת.”

"למה לא?”

"גם שניר אמר שצפויות לנו משימות מאתגרות לקראת סוף השבוע. הוא בטח התכוון לזה.”

"הוא קצין. הוא יכול להתייחס גם לסילור נשקים בתור משימה ממדרגה ראשונה.”

היה לי ברור שהדיון הזה מיותר. אומרים שהקב"ה אינו חוזר בו מנבואת נחמה, אבל נבואת פורענות יכולה להתבטל; אז הצבא עובד על אותו עיקרון, רק הפוך. אם יש שמועה על מסע, אי אפשר לצפות שהיא פתאום תתפוגג. מעלים בבאסה ואין מורידים.

"תקשיבו, ממש לא בא לי טוב עכשיו מסע,” הרים פתאום ידידיה את קולו. נראה לי שגם הוא הגיע למסקנה שלי. “במקום להתווכח אם יש מסע או אין, בואו נחשוב מה עושים כדי שלא יהיה מסע.”

הס הושלך בשולחן.

"מה זאת אומרת?” שאל משה.

"אין דבר כזה, אם יש מסע אז יש מסע,” אמר גלעד.

"אני לא יודע מה איתכם,” אמר ידידיה בטון רציני ביותר, “אבל אני לא מתכוון לעשות מסע הערב. אין לי כוח לזה, במשך כל ההגנ"מ הזה לא ישנתי לילה אחד כמו שצריך. אני מאמין שאפשר למצוא דרך לבטל את המסע.”

אף אחד לא ידע מה להגיד. אם לדייק, אף אחד לא ידע מה להגיד חוץ ממני. היה לי מה לומר, אבל לא העזתי לומר זאת.

"זכריה,” אמרתי לבסוף.

ההס חזר לשולחן, אבל תוך שתי שניות הופר בקולות לעג.

"אין מצב.” “די, ניסו את זה מלא פעמים.” “הם בטח מכירים את זה.” “זה אף פעם לא עובד.” “כבר אכלנו, אבוד.”

"אז מה אם אכלנו?” העדפתי להתמודד רק עם הטענה האחרונה ששמעתי. “במקום להמציא צום, נמציא חג. ככה גם אם מישהו יאכל, זה לא יהרוס לכולם את התכניות.”

"אבל אנחנו צריכים להיות מתואמים לגמרי,” אמר גלעד, “וחייב להיות גם הסבר ממש משכנע לחג הזה. אחרת, כולנו לא נצא חג, וגם לא שבת.”

על מה הוא מדבר? אין שום חג באופק, אמצע טבת.

"אז נשקיע. נעשה מאמץ. נחשוב על רעיון, נבנה אותו, נקבע בדיוק מה ההלכות והמנהגים, נסביר מה המשמעות שלו. אם נמציא סיפור מוצלח, זה יעבוד!” אמרתי.

רגע אחר כך קלטתי את הטעות הנוראה שלי. מה חשבתי לעצמי, שאני אציע רעיון כזה ומישהו אחר יבצע אותו? היה סיכוי שהפרוייקט לא יפול עלי? אבל כמו שהמ"מ אומר – אפילו רגע אחר כך זה כבר מאוחר מדי.

 

"ארטישוק, כאן מערבי, לבדיקה, איך נשמע”

"רות, נשמע היטב.”

עוד שעתיים של שמירה יוצאות לדרך, והפעם יש לי תעסוקה. אני יודע בדיוק על מה אני הולך לחשוב בשעתיים הקרובות, אם זה בכלל יספיק לי. איך מנפיצים חג? איך אצליח לחשוב על משהו מספיק אמין? אמנם המפקדים שלנו לא בדיוק הוציאו 800 בפסיכומטרי, והם סיימו הרגע שמינית, והם גם חושבים שמסדר מימייה זה דבר יעיל, ובכל זאת יש להם טיפת שכל בראש. אם הרעיון שלי לא יהיה באמת טוב, הלך על כל המחלקה.

מה בכלל התאריך היום? ט"ו בטבת. נקודת פתיחה טובה: לא צריך להיות אברך בשיעור י"ב כדי לדעת שט"ו בחודש זה יום מיוחד. ט"ו בתשרי זה סוכות, ט"ו בניסן זה פסח, ט"ו באב זה ט"ו באב, אז למה שבט"ו בטבת לא יהיה משהו? אמצע החודש, ירח מלא, ישראל נמשלו ללבנה והם נמצאים עכשיו בנקודת שיא, זה בסיס מצויין לחג.

וואו, קלטתי פתאום, עכשיו אשכרה אמצע החודש. מה, כבר עבר חצי טבת? אפילו קידוש לבנה אי אפשר לעשות כבר. אני לא מת על טבת, זה שיא החורף. ועוד בצבא. עוד באמצע חנוכה, כשכסלו מתחלף בטבת, אני כבר רוצה שיגיע שבט. אז טוב לדעת שחצי טבת כבר מאחורינו. החורף כבר לא נראה ארוך ואינסופי; הנה, חלק משמעותי ממנו כבר עבר. זה נותן הסתכלות קצת יותר אופטימית על המשך החורף, הוא כבר נראה פחות מאיים. מהיום.

טוב, מה יכול להיות מיוחד בט"ו בטבת? זה יום ההולדת של אלחנן, שהיה החברותא שלי בסדרי ערב כשהייתי בשיעור א'. לא רק שאי אפשר להגיד את זה למפקדים, אי אפשר להגיד את זה אפילו למחלקה. אבל בשבילי זה באמת חג, אני שמח שאלחנן נולד. העולם צריך אנשים כמוהו.

אני לא מתקדם. מה אפשר להלביש על ט”ו בטבת? זה חודש לפני ט"ו בשבט, אולי אפשר לשחק עם זה. אם ט"ו בשבט זה ההתחלה של הצמיחה, אז ט"ו בטבת זה ההתחלה של ההתחלה של הצמיחה. משהו מתחיל להתבשל בתוך העץ, אף על פי שלא רואים כלום. כלפי חוץ החורף משתולל, אבל עמוק בפנים האביב כבר בונה את עצמו. תודו שזה נשמע כמו שיעור טוב בישיבה, לא? בישיבה צריך גם איזו פסקה שתחזק את הרעיון הזה, אבל מול המפקדים לא צריך, הם יאמינו. אני מסתכל על הנוף הנשקף מהעמדה: גם בלי יותר מדי הסברים, אפשר להסתכל מסביב ולהבין שמשהו במזג האוויר מתחיל להשתנות. כבר לא קר כמו אתמול. רוח חמימה נושבת, והיא לא דומה לרוח של לפני חודשיים, אלא לרוח של החודש הבא. עם אמר"ל טוב, אפשר לראות מפה אביב.

 

יש איזה יארצייט היום? הלוואי שהיה לי את הלוח-שנה הזה, שמציין אפילו את היום שבו נפטר החתול של האדמו"ר השני מסערעט-ויז'ניץ. בטוח מישהו חשוב נפטר היום. חבל שאנחנו לא בכ' בטבת, אני זוכר בוודאות שזה יום פטירתו של הרמב"ם. זה אומר שהיום היה אחד הימים האחרונים בחייו. זאת לא סיבה לחג, אבל זה סתם מעניין. אני עולה לבדיקה מול החמ”ל, ומדמיין לעצמי את הרמב"ם שוכב על מיטתו, ועולה לבדיקה מול עצמו: האם הגעתי לרמת ההשגה השכלית ששאפתי אליה כל חיי? האם העבודה הממושכת על מפעל הי"ד החזקה הייתה אכן מוצדקת? אולי בכל זאת צודקים החולקים עלי? מעניין לראות איך נראה חשבון הנפש של הרמב"ם לפני מותו. אולי הוא לא עושה חשבון נפש, אולי הוא בטוח בצדקת דרכו, והוא ממשיך גם בימים האחרונים לעסוק בתורה ללא הפסקה. מעיין מחדש בדיני שכיב מרע. נראה לי שהוא בכל זאת עסק בהרהורי תשובה, פשפש במעשיו, חשב על דרכו, אולי אפילו הודה בנקודה אחת לראב"ד.

הי, אפשר לעשות משהו עם פרשת השבוע. זה ישכנע. בשבת הקרובה נקרא את פרשת שמות, וזה אומר שהשבוע מתחילים את שובבי"ם ת"ת. מדהים איך הפכו את התקופה השגרתית הזאת למשמעותית, יש עניין להתענות ולהתפלל בשבועות האלה, כאילו מדובר באמצע זמן אלול. חוץ מזה, מתחילים השבוע ספר חדש. אני נזכר פתאום בדבר תורה ששמעתי בשנה שעברה, על המעבר מחומש בראשית לחומש שמות. עד עכשיו דיברנו על יחידים, אברהם יצחק ויעקב, מקסימום שנים עשר השבטים, ועכשיו פתאום מופיע כלל. הנה עם בני ישראל. מצחיק, זה ממש מזכיר את השיחה של המ"פ בסוף השבוע שעבר, על השלב שבו כבר לא עובדים על פרט-צמד ואפילו לא על חוליה, אלא הופכים למחלקה אורגנית, פלוגה, גדוד. גם אנחנו, בימים אלה, יחד עם כל בני ישראל, עושים את המעבר מפרטים לכלל. המפקדים יאהבו את זה. גם בעיני זה מוצא חן, נותן משמעות לשבוע הזה. אני מקשיב לקולות האימונים מאחת הפלוגות, ואולי קראתי קצת יותר מדי "אורות" – אבל אפשר לשמוע משהו יותר כללי בקול שלהם. או לפחות בוגר יותר, לעומת השבועות הראשונים של הטירונות.

 

ירדתי מהעמדה. חזרתי לחבר'ה, שהיו עסוקים בניקוי נשקים שגרתי.

"נו, חשבת על רעיון?”

"לא,” אמרתי. “החלטתי לרדת מזה. קיבלתי מצב רוח טוב, ולא איכפת לי שיהיה היום מסע.”

Malcare WordPress Security