שלב 5: סגנונות

שוב בר נעלם. רציתי להמשיך לכתוב את הסיפור על החתולה, אבל אהרון העיפרון עדיין ישן, אז עברתי למחשב. מיקי המקלדת חיכתה לי במקום, אבל בר העכבר לא היה שם.

"מיקי, ראית את בר?" שאלתי את המקלדת. רק אז שמתי לב שמשהו השתנה בה: המקלדת כולה הייתה מכוסה ניילון דק.

"תתחדשי," אמרתי, "כיסוי חדש? יפה לך, אם כי קצת קשה להקליד ככה."

"זה רק בשביל הסיפור שלך," אמרה מיקי. "הוא בטח הולך להיות סיפור מרגש ונוגע ללב. מרוב רחמים על החתולה, או על המספר שמחליט להכניס אותה הביתה, אתה בוודאי תזיל דמעות. אז הצטיידתי בניילון כדי שלא תרטיב אותי."

כשאומרים "טרגדיה" מתכוונים בדרך כלל לסיפור עצוב, שמישהו בו עובר משבר. במקור, לסיפורים מסוג הטרגדיה יש כל מיני חוקים משלהם, שהמציאו ביוון לפני מאות שנים, אבל לענייננו – הכוונה לסיפור עצוב. האמת היא שלא תכננתי לכתוב סיפור עצוב, ואפילו לא מרגש. בסך הכל חתולה שנכנסה אלי לחדר, לא צריך לעשות מזה עניין גדול…

"קאוואיקי!" נשמע פתאום קול מאיים. מצטער, אני אמנם יודע מהי טרגדיה, אבל אין לי מושג מה זה קאוואיקי. אולי גם זה סוג של סיפור?

לא הספקתי לחשוב על פירוש הגיוני למילה המוזרה הזאת, וכבר קפץ עליי מיכה המחק. "קאוואיקי! סובולו,  טאבולו – בזזזזט!" קרא.

"מה זה, מיכה, אתה הולך לכתוב מכתב לשגריר הונולולו בישראל?" שאלתי. "באיזו שפה אתה מדבר?"

"למה שהוא יכתוב מכתב לשגריר הונולולו?" שאלה מיקי. "אם כבר, הוא צריך למחוק מכתב לשגריר הונולולו, הוא הרי מחק. למחוק בשפה זרה נשמע הרבה יותר מסובך מלכתוב. אני משתתפת בצערך, יהיה מאוד עצוב אם תיכשל במשימה."

"מיקי, מה הדיכאון הזה היום?" שאל מיכה. "בכל מקרה, זאת שפתם של העכברושים מכוכב נפטון. אנחנו כותבים סיפור מדע בדיוני, לא?"

"אהמ… לא… לא חשבתי לכתוב משהו כזה…" גמגמתי. "מאיפה אתה יודע לדבר בשפתם של עכברושים מכוכב נפטון?"

"אל תעבוד עלי, קראתי את הפרק הקודם. אתה הולך לכתוב על חבורת עכברושים מהחלל החיצון שפלשה לכדור הארץ. זה אומר שמדובר במדע בדיוני, וצריך להמציא המון פרטים שיכולים לקרות רק בחלל. להחליט כמה ראשים יהיו לכל עכברוש, באיזה רובה לייזר ארבע-ממדי הם הולכים לאיים עלי, ובאיזה שפה הם מדברים. אגב, את השפה הזאת המצאתי הרגע, כמובן. זה מה שכיף במדע בדיוני."

איזה בלגן, בסך הכל חיפשתי את בר העכבר ופתאום קמה מהומה. מה שכן, גם אני אוהב להמציא סיפורי מדע בדיוני. הם כאילו מתארים מציאות מסתורית, כמו חיים על כוכב אחר או יכולת לטוס בזמן, אבל זו מציאות שהכותב המציא את כולה במוחו הקודח…

"הי-הי!" נשמע פתאום קול צחוק. היה זה אהרון העיפרון, שכנראה התעורר. "עכברושים מכוכב נפטון, קורע!"

"ממש לא התכוונתי להצחיק," אמר מיכה, וניכר היה בקולו שהוא נפגע קצת. "מדע בדיוני לא חייב להיות מצחיק. להפך, התכוונתי לעכברושים רציניים מאוד."

"אותי זה מצחיק!" צחק אהרון. קיוויתי שהוא יתעורר ערני ורגוע, אבל הוא נראה שרוט לחלוטין. "שמעו בדיחה: עט, מחק ומספריים טסים במטוס. פתאום המטוס מתרסק."

"אוי, זה נורא!" אמרה מיקי והחלה לבכות.

"מיקי, תרגעי, זאת בדיחה. בקיצור, הם צונחים מהמטוס, אבל המצנח לא נפתח. העט אומר: מה לעשות, ככה נגזר משמים. המספריים אומרים: נכון, אנחנו גזרנו את המצנח! פההההה!"

"זה לא מצחיק," אמר מיכה. "אולי אם פתאום תגיע חללית ותציל אותם, זה לפחות יהיה מעניין קצת."

"אוף, אין לכם חוש הומור," אמר אהרון. "חייבים חוש הומור בשביל לכתוב קומדיה. ואתה הרי כותב סיפור קומי, לא? הנה עוד בדיחה: כמה עפרונות דרושים כדי להחליף נורה?"

"אני לא בטוח שהסיפור יהיה מצחיק," הערתי.

"אז אלך לספר בדיחות למישהו אחר. בר העכבר בטח יצחק. איפה הוא?"

 

באמת תהיתי איפה בר. בסך הכל רציתי לכתוב סיפור במחשב, וכל מה שרציתי הוא עכבר. אבל הם צודקים, כל החברים. אני צריך להחליט איזה סוג של סיפור אני רוצה לכתוב, יש כל כך הרבה סגנונות אפשריים… הבעיה היא שאי אפשר לחשוב ברעש כזה. התיישבתי על כסא נוח, ופתאום הרגשתי שמונח עליו משהו.

"בר!" קראתי למראה העכבר, שחיכה לי במקום בלתי צפוי.

"ששש!" לחש העכבר.

"למה להיות בשקט?"

"שלא יידעו שאני פה. אל תגלה את פתרון התעלומה לפני סוף הסיפור! אתה הרי כותב סיפור בלשי, לא?"

עכשיו כבר התבלבלתי לגמרי. טרגדיה, קומדיה, מדע בדיוני, סיפור בלשי, ועוד לא דיברנו על פנטזיה, סיפורים היסטוריים ועוד ועוד… כולם סגנונות מעולים, את כולם אני אוהב, אבל חייבים לבחור אחד מהם. אחרת הסיפור ייצא מבולבל, לא ברור ולא יפה. אני צריך לחשוב איזה סגנון הכי מדבר אליי, וגם מה הכי מתאים לרעיון שאותו אני כותב. תנו לי לחשוב על זה שבוע, טוב?

 

שלב 6: הבעה מילולית

ישבתי מול צג המחשב והתבוננתי בסיפור שכתבתי. זהו, כבר כתבתי כמעט את כל הסיפור, מההתחלה עד קצת לפני הסוף. יצא לא רע, אבל הרגשתי שמשהו חסר. הבעיה היא שלא היה לי מושג מה חסר – הדמויות בנויות טוב, הפתיח מסקרן, העלילה מעניינת, אז למה אני עדיין מרגיש לא שלם?

בטח גם לכם קשה להבין מה מפריע לי ומה אני מרגיש. חבל שאין לי מילים להסביר. כלומר, יש לי הרבה מילים שאני יכול להשתמש בהן, הרי אני כותב סיפורים; אבל מילים אינן מספיקות. לא הכל אפשר להגיד במילים. ואולי זו בדיוק הבעיה שלי: אני רוצה שהסיפור לא רק יספר מה קרה, אלא גם יבטא את הרגשות של המספר, וגם את מה שעובר על החתולה. הבעיה היא שאילו רק רגשות ותחושות; איך מנסחים במילים את מה שרק הלב מרגיש?

תוך כדי חשיבה, ראיתי שמיקי המקלדת כבר מפעילה בעצמה את המקשים שמכבים את המחשב. היא נראתה לי קצת עייפה. איך אגיד לה שעדיין לא סיימנו להיום? היא בטח תכעס עלי, הטרחתי אותה במשך הרבה זמן…

"מיקי, רגע לפני שאת סוגרת הכל, אני… אני רוצה… כלומר, הייתי שמח אם…"

"הבנתי, הבנתי, אתה רוצה שנמשיך לכתוב," אמרה מיקי.

"איך ידעת?"

"לפי הנקודות."

"על אילו נקודות את מדברת?"

"אלו שמופיעות בדיבור שלך," הסבירה מיקי. "אינך רואה אותן כשאתה מדבר, אבל ברגע שיכתבו את מה שאמרת עכשיו – ברור שישימו שלוש נקודות בין המילים, כדי להבהיר שאתה מגמגם. בקיצור, דיברת עכשיו בגמגום, וזה אומר הכל."

"מה זה אומר? בקושי אמרתי משהו!" התפלאתי.

"לפעמים מה שלא אומרים אומר יותר ממה שאומרים," השיבה מיקי, ולשמחתי הסבירה את עצמה: "כשאתה מתחמק, או מחפש את המילים הנכונות, במקום לדבר ישירות – זה אומר שיש לך משהו לא נעים להגיד. ומה יותר לא נעים מאשר להגיד למקלדתך המסורה, שעבדה כמה שעות ברצף למענך, שיש לך עוד עבודה בשבילה?"

"אני שמח שהבנת אותי!" אמרתי בשמחה. "אז את מוכנה לעשות בשבילי כמה שינויים והוספות?"

"לא," אמרה מיקי בהרבה פחות שמחה, "אני גמורה מעייפות."

 

אוף, אפשר לחשוב. מה כבר ביקשתי ממנה? וכמה היא כבר עבדה היום, היא באמת גמורה מעייפות? לא ציפיתי שמיקי תתלהב להמשיך לכתוב, ובכל זאת התגובה שלה הרגיזה אותי קצת.

"אהרון," קראתי לעיפרון שלי. אולי אשתמש בו לכתוב את הרעיונות שאני רוצה להוסיף לסיפור, ומחר כבר אקליד אותם. הרי צריך לשמור על רעיונות, שלא יברחו מהראש!

"קראת לי?" שאל אהרון.

"כן. שמע, אני ממש רוצה להוסיף דברים לסיפור שלי ומה זה אין לי כוח להתווכח עם מיקי על זה!"

"בסדר, בסדר, רק אל תתעצבן," אמר אהרון.

"מי אמר לך שאני עצבני?" התפלאתי.

"הפסיקים."

"אילו פסיקים?"

"אילו שחסרים במשפט שאמרת עכשיו. אינך רואה סימני פיסוק כשאתה מדבר, אבל ברגע שיכתבו את מה שאמרת עכשיו – ברור שזה יהיה משפט ארוך בלי פסיקים. דיברת עכשיו בשטף, בלי לעצור, וזה מעיד על קוצר רוח וחוסר סבלנות. דיברת גם בקול רם, ולכן אני בטוח שאם תכתוב את המשפט שאמרת עכשיו, יופיע בסוף סימן קריאה. גם אמרת 'מה זה אין לי כוח', נכון? זה לא בדיוק ניסוח עברי תקין, מה שאומר שאין לך סבלנות עכשיו להתנסח בקפידה. בקיצור, אתה עצבני."

"מדהים!" קראתי. "אז אתה רוצה לעזור לי לפרוק את העצבים שלי, ולכתוב כמה הוספות לסיפור?"

"אמממ… לא, לא עכשיו," אמר אהרון, "אני מרגיש שאינני חד וערני מספיק. נראה לי שאלך לחדד את עצמי."

 

הרגשתי שבור. חשוב לי להוסיף רגש לסיפור שלי, ואמנם עדיין אין לי מושג איך לעשות זאת, אבל כבר עכשיו אני רואה שלא יהיה לי עם מי לעשות זאת. מיקי ואהרון אינם משתפים איתי פעולה. מה עושים?

עם מיכה המחק עדיין לא דיברתי על השינויים בסיפור, אבל ניחשתי שגם הוא לא ישמח לעזור, כמו חבריו. בכל זאת ניסיתי. "מיכה," פניתי אליו.

"מה העניין?"

"אני לא יודע איך להסביר לך את זה," אמרתי, "אבל עברתי עכשיו על הסיפור שלי. אתה יודע שהסיפור הזה יקר לליבי. חשוב לי שהסיפור יביע גם מה שמתחולל בלב של הדמויות. אני אוהב מאוד את הדמויות בסיפור שלי, ורוצה שהן תהיינה אנושיות ונוגעות ללב."

"אני רואה שהעניין הזה חשוב לך מאוד, ואולי אפילו מעציב אותך," אמר מיכה.

"איך ידעת?" שאלתי.

"השתמשת במילים כמו 'יקר', 'חשוב', 'אוהב', והזכרת את המילה 'לב' לא פחות משלוש פעמים. זה אומר הרבה על הרגשות שלך סביב הסיפור, וסביב השינויים שאתה רוצה לערוך בו," הסביר מיכה.

"אז… תוכל לעזור לי?"

"הייתי שמח לעזור," אמר מיכה, "אבל איני יכול לכתוב, רק למחוק…"

התאכזבתי, אבל לפחות הבנתי שיש פתרון לבעיה שלי. למילים יש כוח להביע רגשות. אני יכול לבטא עצב, כעס, אי-נעימות ועוד רגשות רבים בדרכים מילוליות. עכשיו רק צריך למצוא מי שיעזור לי לכתוב…

"תודה על הנכונות לעזור," אמרתי למיכה, "אבל אני חושב שאצטרך בכל זאת לשכנע מישהו לכתוב."

"בהצלחה," אמר מיכה. "אני חושב שעוד תצטרך אותי. כשמבטאים רגשות – בדרך כלל כותבים המון בלי הפסקה, קרא לי כשתצטרך למחוק חלק ממה שכתבת…"

 

שלב 7: סיום

כבר הייתי עייף מרוב כתיבה, עד שנדמה היה לי שאני חולם, ובחלומי מיקי המקלדת כותבת על דעת עצמה דברים שלא הקלדתי עליה. אבל זה לא היה חלום. "והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה," כך היה כתוב על צג המחשב, ואני הייתי משוכנע שלא הקלדתי את המילים הללו.

אולי מרוב עייפות כתבתי את המשפט הזה, ולא שמתי לב? לא, לא יכול להיות, אפילו כשאני גמור מעייפות – יש משפטים שלא אכתוב בחיים. תמיד שנאתי סיפורים שמסתיימים בסוף המשעמם הזה. מי אמר שהנסיך, הנסיכה, הגמדים או המפלצת חיים עד היום באושר? ומה אכפת לי אם הם עשירים? ואיך יכול להיות שהם האריכו ימים עד היום הזה? והכי מרגיז – למה לסיים באותו משפט שחוק, שנכתב כבר באלף סיפורים אחרים?

"מיקי," פניתי למקלדת, "יכול להיות שכתבת משפט אחד בעצמך, בלי שאמרתי לך?"

"כן. אתה מרוצה?" שאלה מיקי.

לא הבנתי ממה אני אמור להיות מרוצה. "מיקי, באיזו רשות את מוסיפה מעצמך מילים לסיפור?!"

"רציתי לעזור לך!" התגוננה מיקי. "ראיתי שאתה עייף, וניחשתי איך אתה הולך לסיים את הסיפור, אז סיימתי אותו במקומך. מה הבעיה?"

"זו בדיוק הבעיה, שזה סוף שקל לנחש," אמרתי. "אני רוצה סוף מפתיע לסיפור שלי."

"סוף מפתיע? מה למשל?"

שאלה מצוינת. חשבתי איך תתקדם העלילה שלי, אבל לא חשבתי איך היא תסתיים. אולי פתאום יקרה משהו לגמרי בלתי צפוי? למשל, אולי יתברר שבכלל לא נכנסה חתולה לחדר העבודה, והכל היה חלום? לא, גם זה סיום שחוזר על עצמו ביותר מדי סיפורים. אולי יתברר שזאת לא הייתה חתולה אלא חתול? גם זה משעמם, הרי לאף אחד לא משנה באמת אם זו חתולה או חתול, וזה גם לא יזיז הרבה אם יתברר שזאת הייתה ארנבת. רגע… יש לי רעיון! פתאום נחתה מהשמים להקת קרנפים מעופפים, הם חטפו אותי ולקחו אותי לאוקיינוס האטלנטי, ושם גיליתי מערה מתחת לאדמה ש… לא, זה אמנם בלתי צפוי, אבל זה גם בלתי קשור. אין עניין להפוך את הסיפור שלי לסיפור אחר, ההפתעה צריכה לבוא בהמשך למה שהתרחש עד עכשיו – אבל להמשיך את ההתרחשות לכיוון מפתיע.

אז צריך שהסוף יהיה מפתיע, שההפתעה באמת תעניין ושתהיה קשורה לסיפור. שיקרה משהו שאף אחד לא חשב עליו. אולי כדאי לבדוק מה ה'מספר' חשב עד עכשיו: הוא היה בטוח שהחתולה רוצה לכתוב, והתלבט אם לתת לה להיכנס או לא. אם כך, כדי להפתיע, צריך לגלות שהמחשבה הזו הייתה טעות – והחתולה בכלל לא רצתה לכתוב. אז מה היא כן רצתה?

 

היה שקט בחדר, רק רחש של מאוורר נשמע. מזל שהוא עובד, בזמן האחרון יש הרבה הפסקות חשמל, כי הרבה אנשים משתמשים במזגנים. בכל מקרה, בחדר שררה דממה מוחלטת, כל כלי הכתיבה כבר הלכו לישון. "לא, אל תאכלי אותי," נשמע לפתע קולו של אהרון העיפרון, שוב מדבר מתוך שינה. "לא, מכשפה מרושעת, לא קראת מה שכתוב על האריזה שלי? אני מחומר רעיל…"

זהו! יש לי רעיון! התחלתי לתקתק במהירות את הסיום של הסיפור, אבל מיקי נעצרה באמצע.

"השתגעת? אתה שם לב מה אתה כותב?" שאלה בתדהמה.

"בטח!" קראתי. "אני כותב שהחתולה נכנסה שוב, אבל בכלל לא כתבה – אלא אכלה את העיפרון! זה מה שהיא רצתה כל הזמן, היא חשבה שזה אוכל…"

"זה נורא ואיום," אמרה מיקי. "אני מזועזעת כולי, מ-Num Lock  ועד Esc. אתה כותב סיפור שבסופו מחסלים את אהרון?"

"חס וחלילה! הסיפור לא אמתי. המספר הוא לא באמת אני, ובטח שהעיפרון איננו אהרון. זה רק סיפור."

"אל תגיד לי 'רק' סיפור. אתה הרי סופר, ואתה יודע שלסיפורים יש משמעות. סוף צריך להיות טוב, ולא רק שהסוף שלך אכזרי, הוא גם בלתי חינוכי. מה מוסר ההשכל שלו, שמותר לזלזל בחיי עפרונות? אתה רוצה שהקוראים יתחילו לשבור את העפרונות שלהם?"

לא ידעתי מה לומר. אני אוהב סופים טובים, וגם חשוב בעיניי שיהיו סיפורים עם מסר ערכי, אבל לא כל הסיפורים הם כאלה. חוץ מזה, סיפור יכול להיות משמעותי, להביא תועלת ולהביע רגשות, גם אם אין מוסר השכל מפורש בסופו. אבל לא מתווכחים עם מקלדת עייפה. אז איך נסיים את הסיפור?

 

לפתע נכבה האור, והשקט נעשה מוחלט באמת. אפילו המאוורר השתתק. נהדר, עוד הפסקת חשמל, ובדיוק כשהסוללה של המחשב שלי נגמרת. איזו טעות, איך לא חיברתי אותו עד עכשיו לשקע…

"מגיע לך," אמרה מיקי, "רצית להתאכזר לעפרונות תמימים, ועכש…"

מיקי לא הספיקה לסיים את המשפט, והמחשב נכבה. אהרון ישן, וממילא לא יכולתי להשתמש בו בלי לראות כלום. נראה לי שהבעיה נפתרה: כמו הרבה סיפורים טובים, גם הסיום שלי יהיה סיום פתוח. לא יהיה כתוב איך הסיפור נגמר, הקוראים יצטרכו לחשוב על זה לבד…

 

שלב 8: סיכום

הסיפור על הסיפור שכתבתי הסתיים. עכשיו, אחרי שראיתם כבר הרבה כלים לכתיבה, תוכלו לחזור אחורה לפרקים הקודמים, ולראות איך השתמשתי בכלים האלה. הנה כמה קטעים לדוגמה מהסיפורים שקראתם – אם עקבתם אחרי כל השלבים עד עכשיו – שיכולים להדגים כלים שלמדנו, בתוספת עוד כמה כלים שעדיין לא דיברנו עליהם.

 

ברגע שאהרון ראה אותי נכנס לחדר העבודה, הוא קפץ היישר ממגרת מכשירי הכתיבה אל השולחן.

"נו, אז מה על הסיפור היום?" שאל בסקרנות.

לאהרון העיפרון יש המון סקרנות ומעט סבלנות. כשאני מתחיל לכתוב סיפור, הוא רוצה כבר לדעת מה הסוף. כשאני מספר על תינוק שנולד, הוא כבר רוצה לדעת מה יקרה לו כשהוא יגדל, ועם מי הוא יחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. אבל הפעם אהרון הגזים באמת, כי הוא רצה לדעת על מה הסיפור, עוד לפני שהחלטתי בכלל מה לכתוב.

כך פתחתי את הסיפור, בפרק הראשון. איזה סוג של פתיח זה?  נכון, פתיח שמתחיל מאמצע העניין. ברגע הראשון, הקורא מרגיש שהוא נמצא בתוך הסיפור, ואין לו מושג מיהו אהרון ועל מה בכלל מדובר. אבל לאט לאט מתחילים הפרטים החשובים להתבהר: אהרון קופץ מתוך מכשירי הכתיבה – מה שמבהיר כבר בשלב מוקדם שהוא כלי כתיבה ולא בן אדם; אחר כך מתברר שהוא עיפרון, ושאני כותב סיפורים. אפילו תכונות בסיסיות של אהרון נמצאות כבר בפסקה הזאת: הוא סקרן וחסר סבלנות.

 

"יודע מה?" קטעה מיקי את מחשבותיי. "אני מציעה שזאת תהיה חתולה שלא רודפת אחרי עכברים."

"אין דבר כזה," אמרתי, "היא חתולה."

"אמרת בעצמך שזו חתולה דמיונית!" טענה מיקי. "אתה יכול לעשות איתה מה שאתה רוצה. אני גם רוצה שבתחילת הסיפור, החתולה תצהיר מפורשות שהיא אינה מתכוונת לטרוף שום עכבר."

"השתגעת לגמרי! חתולים לא מצהירים שום דבר חוץ מ'מיאו'."

"אבל זו חתולה דמיונית!" התעקשה מיקי.

גם על זה אני צריך לחשוב. אולי עוד לפני שאני מחליט אם היא בוגרת או גורה, ומה יהיה הצבע שלה, אני צריך להחליט עד כמה היא תהיה דמיונית. זה חלק חשוב מאוד לפני הכתיבה: להחליט אם הסיפור הוא דמיוני או מציאותי.

הנה כלי שלא למדנו: השימוש בדו-שיח. הקטע שלפניכם הוא משלב 2, שם ניהל המספר דו-שיח עם מיקי המקלדת. הקטע בא להביע התלבטות – האם לסיפור יהיה אופי דמיוני או מציאותי? בסופו של דבר המספר מוכרח להתלבט ולהחליט בעצמו, אבל כשרק מציגים ומסבירים את ההתלבטות – היא לא מופיעה בתור התלבטות פנימית אלא בתור שיחה. במקום שדמות אחת תחשוב על שתי אפשרויות, שתי דמויות מדברות ביניהן וכל אחת מציגה אפשרות אחת. לדמות אחת קשה ללכת עד הסוף עם כל אחת מהאפשרויות, אבל כשמדובר בשתי דמויות – כל אחת יכולה להתווכח ולהתעקש על העמדה שלה. לכן כדאי להכניס לסיפור שיחות, במקרה שרוצים לחדד ויכוח או התלבטות בין כמה צדדים.

 

"מיקי! מיקי! באתי לעזור! מה קרה?" שאל אהרון.

"אני אראה לה מה זה! חצופה אחת! מה אני אעשה בלי עין?"

השיחה הקצרה הזו בין אהרון למיקי מופיעה בפרק 3, ומדגימה כיצד המילים יכולות ליצור אווירה, בין השאר בעזרת סימני פיסוק. אפשר לנחש שאהרון מבוהל ושמיקי עצבנית. מה אמור לגרום לנו לחשוב כך? סימני הקריאה. תארו לכם שהיה כתוב: "מיקי, מיקי, באתי לעזור. מה קרה?" זה היה נשמע כאילו אהרון ניגש בנחת למיקי ומברר מה מטריד אותה. ברגע שמשתמשים בשלושה סימני קריאה  סמוכים זה לזה, כשרק מילים מעטות מפרידות ביניהם, נוצרת תחושה של לחץ. סימני קריאה מעידים על התרגשות באופן כללי, כולל רגש של כעס – כפי שקורה במשפט השני. אפשר היה לכתוב "אני אראה לה מה זה. חצופה אחת…" ואז היינו מניחים שמישהו אמנם פגע במיקי, אבל יש לה סבלנות. סימני הקריאה מביעים את הרגשות שלה – היא עדיין נסערת ועצבנית.

 

"אהרון, מה קרה? התעייפת?" שאלתי.

"מה זאת אומ-הה-רת?" שאל אהרון תוך כדי פיהוק. "לא סיימת את הסיפור?"

הנה דוגמה איך אפשר להביע מצב נפשי או פיזי ללא מילים. במקום שאהרון יגיד בפירוש "התעייפתי", הקורא מבין בעצמו שאהרון התעייף, לפי הדיבור המפוהק שלו. כך אנחנו מרוויחים שני דברים: הקורא משתתף באופן פעיל בסיפור ומבין דברים בעצמו, וגם אהרון מצטייר באופן מחויך ומגוחך. הוא אינו מוכן להודות שהוא עייף, אבל באמת הוא גמור מעייפות.

 

היה שקט בחדר, רק רחש של מאוורר נשמע. מזל שהוא עובד, בזמן האחרון יש הרבה הפסקות חשמל, כי הרבה אנשים משתמשים במזגנים. בכל מקרה, בחדר שררה דממה מוחלטת, כל כלי הכתיבה כבר הלכו לישון.

הקטע הזה מופיע באמצע הפרק האחרון, בשלב 7. הוא עשוי להראות קצת מיותר – איך הפסקות החשמל קשורות לסיפור? אבל כמו שאומר הפתגם שהזכרתי באחד הסרטונים: האקדח שנצפה במערכה הראשונה – יירה במערכה השלישית. ההתרחשות האחרונה בסיפור היא הפסקת חשמל פתאומית שגורמת לכיבוי המחשב, ובזאת קוטעת את כתיבת הסיפור. חדי עין יכולים לזהות כבר בשורה "בזמן האחרון יש הרבה הפסקות חשמל" רמז להפסקת חשמל שתבוא בהמשך, ומי שלא זיהה – מגלה בסוף במבט לאחור שהיה כאן רמז. כדאי לשתול רמזים בסיפור, כדי להכין את הקורא למה שעתיד להתרחש בהמשך. סוף מפתיע זה מעולה, אבל גם להפתעה צריכים להיות מוכנים מראש במידה מסוימת, כדי לקלוט מה קורה כשההפתעה מתרחשת.

 

נראה לי שהבעיה נפתרה: כמו הרבה סיפורים טובים, גם הסיום שלי יהיה סיום פתוח. לא יהיה כתוב איך הסיפור נגמר, הקוראים יצטרכו לחשוב על זה לבד…

זהו הסיום של הסיפור – סיום פתוח. במקרה הזה, ליתר ביטחון, הבהרתי מה מטרתו של הסיום הפתוח: שהקוראים יחשבו לבד מה קרה בסוף. לא חייבים לכתוב זאת בפירוש, אפשר גם סתם לעצור את הסיפור בלי לגלות כיצד הוא יסתיים, אבל בכל מקרה סיום כזה הוא מעין פנייה לקוראים: עכשיו תורכם. עד כאן שמעתם, ועכשיו תמציאו את ההמשך בעצמכם.

 

Malcare WordPress Security