(פורסם לראשונה באתר ישיבת ההסדר אורות שאול, כפר בתיה, יום העצמאות התשע"ה)

ואפשר לומר על פי מה שכתוב ישראל אשר בך אתפאר, שיש להשי״ת התפארות גדול ותענוג [גדול] ושעשוע ממעשי הצדיק ועם תורתו ותפלתו. ואמרו חז"ל: בראתי יצה״ר בראתי [לו] תבלין זו התורה, ר״ל מאד גדולה אהבתך וחיבתך אלינו, אתה בראת היצה״ר ואתה בראת התורה ואתה נותן בנו כה לכבוש היצה״ר ולמתקו ע״י התורה, כמו תבלין לקדירה, נמצא הכל הוא ממך ומשלך ומכוחך פעלנו כל זה, ואע״פ כן יש לך תענוג גדול מזה, ואתה מתפאר בנו כאילו עשינו הדבר מעוצם ידינו. ובזה ניכר אהבה עזה, וחיבה יתירה נודע לנו שנקראנו בנים למקום.

משל לבן חביב אצל אביו שבא אורח אחד לתהות את הבן בקנקנו. והנה לא היה יכול [הבן] להבין כלל ההלכה ההיא מתוך גודל עומקה וחריפתה. והנה מתוך גודל חיבת האב עליו לא היה יכול לסבול צער בנו חביבו שהוא מתקשה מאד ואינו יכול להבין, מה עשה אביו, פתח לו פיתחא בהאי הלכה והראה לו את הדרך אשר ילך בה, ואשר יצא ואשר יבא בשיקול וטריא, כמעט אשר הגיד לו כל תוכיות [של] ההלכה. והנה בא האורח ההוא לשאול אותו ההלכה ולתהותו בפני אביו, והתחיל לומר ההלכה, והאורח שואל אותו כמה שאלות ומקשה כמה קושיות והוא משיב דבר על אופניו, והוא מותיב והוא מפרק בשכל זך ובהיר. ואביו רואה ושמח ומתענג ומתפאר מזה, ואע״פ שמכחו עשה כל החיל הזה עם כל זה יש לו תענוג גדול. והנה כראות האורח שיש לאביו תענוג מזה רצה האורח להוסיף תענוג לאביו, והתגבר על הבן והוסיף לשאול אותו ולהקשות קושיות חדשות חזקות ועצומות, והבן ההוא בהיותו בטוח על אביו התעורר מעצמו והתחכם ותירץ כל הקושיות.

(…) והמשך הפסוק הוא כך: גדול ה׳ ומהולל מאד, כלומר עלינו לגדלו ולהללו על כל טוב אשר הוא גומל אתנו, כי כל הגדלות והתפארות שיש לו ית׳ מעבודתינו הכל הוא בעיר, לשון התעוררות, אלהינו, שהוא המעורר אותנו ונתן לנו כח לעבדו ולהתגבר, כמו שאמרו ח״ל אלמלא הקב״ה עוזרו כו', ואף על פי כן [יש] לו ית׳ תענוג והתפארות, ומשלם לנו שכר גדול, משלם כאילו עשינו הכל מעצמינו. אבל באמת העבודה האמיתית היא צריכה שתהיה מחמת התעוררות עצמינו, שאנחנו חלק אלוה ממעל, וזהו בעיר, פי׳ בהתעוררות יצרנו [הטוב], חלק אלוהות שבתוכנו, וזהו אלהינו וכו':

(צוואת הריב"ש, קלח)

כל הורה מכיר את הרגע הזה. באמצע מפגש משפחתי, בחתונה או בסעודת שבת, אתה מספר בתמימות שהבת שלך כבר גדולה וחכמה. אחרי רגע אחד אתה קולט את הטעות המרה שעשית, אבל זה מאוחר מדי; הדודה כבר מחליטה לשמש כבוחנת מטעם משרד החינוך, ולבדוק את הידע של הבת שלך. במסגרת בוחן הפתע היא שואלת איך נראה דגל ישראל, או איך קוראים לרחוב שלה, או כמה זה שבע ועוד שלוש. מוחה של הילדה, אם יש לה אינסטינקטים בריאים, נכנס באופן טבעי למגננה אל מול הדודה המעצבנת, מגננה שכוללת עוצר כללי על תאי הזיכרון ומחסום הרמטי בין השפתיים. לא מדברים, לא חושבים, רק שותקים ומחכים שזה יעבור. ברגע כואב זה, לא ברור מי במצב גרוע יותר: אתה, שטענתך בדבר חכמתה של בתך הולכת ומתבררת כבלוף, או בתך שרועדת מפחד ומבוכה ומחכה שזה ייגמר.

אצלך, ברוך ה', מנגנון השיתוק לא עובד, ואתה נכנס לפעולה. מתחיל לתת רמזים, להזכיר לילדה מה היא יודעת, מה הם למדו בגן ועל מה דיברתם ממש אתמול בערב. אתה חוזר על התרגיל המתמטי "שבע ועוד שלוש", מכוון אותה להפעיל את אצבעותיה כדי להגיע בעזרתן לפתרון, לבסוף אפילו שואל אותה מה מתחרז עם "מסר". וכשהיא אומרת פתאום "עשר", פתאום כל הלחץ והחרדה נעלמים. למי אכפת שנתת את כל הרמזים בעולם, הילדה אמרה את הפתרון בעצמה. ברגע מאושר זה, לא ברור מי שמח יותר: הבת שעמדה במבחן, או אתה, שמתמוגג למשמע תשובה נכונה בפי יוצאת חלציך.

איך באמת מרגישה הבת שלך? אולי ביום העצמאות אפשר לדעת, כי היום כולנו ילדים בני ארבע.

המושג "עצמאות" לא אמור להיות קיים בלקסיקון של החסידות. היסוד המרכזי שעליו בנויה תורת החסידות היא "לית אתר פנוי מיניה", מלוא כל הארץ כבודו, האלוקות נמצאת מאחורי כל פרט בעולם. התמונה הפשוטה שנגלית לעינינו, ולפיה המציאות מתנהלת באופן טבעי ומונהגת בידי האדם בבחירתו החופשית, אינה אלא אחיזת עיניים. אמת, בצדדים אחרים של קשת הדעות היהודית אפשר לשמוע אמירות נוקבות על מקומו של האדם כאחראי, כאדון לגורלו ולגורל העולם כולו, אבל קשה למצוא אמירות דומות בחסידות. אם תשאלו את הבעל שם טוב או את המגיד ממזריטש, הם יגידו לכם שכוח השפעתו של האדם אינו גדול בהרבה מזה של בובה בתאטרון. העצמאות היא פיקציה.

אולם אל מול תפיסה זו עומדים פסוקים כמו "ישראל אשר בך אתפאר". גם אם הולכים בשיטתו של המגיד ממזריטש (שבשמו המשל שהובא לעיל), ומדברים על הצדיקים ולא על כלל ישראל, עדיין יש עוצמה רבה בפסוק הזה. ובמה יש להתפאר, לפי משנתם של הבעש"ט ותלמידיו? מי שמקיף הכל, ומחייה הכל, וכל דבר קטן נובע מכוחו, האם יש מישהו שראוי לפאר מלבדו? אלה שאלות כבדות, אבל כל הורה לילד קטן יכול לדחות אותן בקלות.

אין דבר משמח יותר מילד עצמאי. לא משנה עד כמה העצמאות הזאת נלעגת, עד כמה מזערי הוא הצעד הסופי שעושה הילד אחרי שההורה עשה בשבילו כמעט הכל, העיקר שבסוף הילד עושה משהו בעצמו. זרענו, פרי בטננו, בשר מבשרנו, עומד לבד על הרגליים, הולך לבד ופועל לבד. נכון, את כל הכלים שלו ואת כל הידע שלו הוא קיבל מאיתנו, אבל אולי זה בדיוק מה שמחולל את ההתרגשות: לראות את כל הכוחות שלנו מופיעים כאדם חי ושלם העומד בפני עצמו.

אמנם תורות חסידיות מעין אלו שהובאו כאן עוסקות בעיקר בנפש היחיד, ובעבודת ה' הפנימית שלו בינו ובין עצמו, אך נראה כי אפשר לומר את הדברים גם על העצמאות שהוכרזה בה' באייר תש"ח. בהכרזה זו הגיעה לשיאה מגמה של התרחקות מדמות היהודי הגלותי, ומההישענות הפאסיבית הן על חסדי הפריץ והן על חסדי ה'. ברגע האחרון לפני פקיעת המנדט הבריטי, החליט עם ישראל להכתיב בעצמו את מהלך האירועים, ובאופן כללי לקבל אחריות על מצבו וגורלו. כמו עצמאותו של הילד, גם עצמאותם של ישראל היא המתנה הגדולה ביותר שאפשר היה לתת, כביכול, לאביהם שבשמים. גם אם איננו יודעים מה היה אומר המגיד ממזריטש על הקמת המדינה, יכולים אנו לאחוז בעצם יסוד האמירה שלו על רצון ה': רצונו הוא שבניו ישתמשו בכלים האלוקיים שניתנו להם, ייענו לרוח ה' שמעוררת אותם, וגבוהה מזאת – יתעוררו בעצמם. היכולת להתעורר, להתגבר ולעבוד, היא מימוש גילוי אלוקי שטבוע בנו, ואין תענוג גדול לקב"ה יותר מהופעת הגילוי הזה בעולם.

נקודת מבט חסידית אינה יכולה להסתפק במבט אחורנית לעבר, היא חייבת לנפק מסקנות מעשיות לעבודת ה', כאן ועכשיו. על פי האמור עד כה, עלינו להביט ביד ה' המכוונת אותנו להיות עצמאיים, ולהמשיך למלא את רצון ה'. לענות על השאלות הקשות ביותר של הדודות המעצבנות מכולן. לעמוד באומץ מול כל האתגרים, לצלוח את כל המשימות, לייצג נאמנה את האב שעומד מאחורינו וחפץ להתגאות בנו. להיות עצמאיים.

ואילו פינו מלא שירה כים, אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו; על כן אברים שפלגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפנו, ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יפעלו בעולם עד לתיקונו במלכותך. לתפארת מדינת ישראל, שיתפאר בה הקדוש ברוך הוא.

Malcare WordPress Security