(פורסם ב"בשבע", טבת התשע"ז)

חלק בלתי נפרד מתופעת החזרה למקורות במוזיקה הישראלית הוא "מבחן האלבום הבא". כשזמר ישראלי ידוע מגיח פתאום עם פיוטים, זמירות ואפילו שירים על אמונה – רבים משוחרי המוזיקה היהודית מקבלים אותו בשמחה מלווה בספק. אין לדעת אם הוא והיהדות זה לתמיד, או שמדובר באפיזודה חד-פעמית. המבחן הוא באלבום הבא – האם הוא ישמור על הזיקה למקורות והערכים היהודיים, או יפנה לכיוונים אחרים. אנשים שמסתכלים מנקודת מבט כזו, שמחים בכל פעם שברי סחרוף מקליט עוד ניגון של חב"ד, מתאכזבים כשקובי אוז מקים לתחייה את "טיפקס", מתלבטים אם כשאריאל זילבר מבצע את "שרית הספרית" זה משל לכנסת ישראל.

מאיר בנאי, לכאורה, השתחרר מהמבחן הזה. אחרי אלבום הפיוטים שהוציא לפני כעשור, הוא לקה במחלה שממנה לא קם. לעולם לא נדע לאילו כיוונים מוזיקליים ורוחניים הוא היה פונה לו היה נשאר בינינו. לכאורה, עד כמה שאפשר לומר זאת על אדם יקר שנפטר בטרם עת, בנאי הרוויח מהעיתוי הזה. בשבוע האחרון הוא זכה לפרידה אוהדת ומעריכה מכל המגזרים – אלו שהשמיעו את מיטב השירים שלו מכל הזמנים, ואלו שהכירו בעיקר את "לך אלי" ו"איילת חן".

אבל יותר מזה, השבוע האחרון – שבו מילאו שיריו של מאיר בנאי את כלל אמצעי התקשורת – מעיד עד כמה מבחן האלבום הבא הוא מיותר. כששומעים היקף יצירות רחב של אמן אחד, מה שלא קורה הרבה לאמנים בעודם בחיים, קולטים שכל יוצר הוא מכלול, ולא נכון לצמצם אותו לאלבום נקודתי. את שורשי "בזכרי על משכבי" של בנאי היה אפשר לזהות כבר ב"שער הרחמים", והתפילה "שמע קולי" היא גלגול של הזעקה ל"גשם". לא צריך למות בשביל זה: כל אמן חי זכאי למבט רחב יותר על היצירה שלו, להבנה שהוא הולך ואז חוזר, יש בו מזה וגם מזה.

Malcare WordPress Security