(מתוך ספר שיראה אור אי"ה ביום העצמאות הקרוב)

אבא היה באמצע משהו. אם זה מעניין אתכם, הוא היה באמצע לקשט את דלת הבית בנורות צבעוניות, אבל זה לא משנה; העניין הוא שהוא היה באמצע משהו. אילו הייתי תופס אותו שרוע על הכורסה מול הג'י־אקס־וויזיה, הייתי שואל אותו את השאלה שלי והוא לא היה יכול להתחמק. עכשיו הוא יכול להגיד לי, כרגיל, שהוא עסוק מדי.
"שלום, אבא," אמרתי.
"שלום," הוא אמר. אוף, הוא נראה עסוק ממש, אפילו מוטרד. היה נראה שהוא מתקדם יפה, שתי ספרות 6 כבר עמדו לראווה, אבל פניו הנרגזות שידרו שמשהו לא בסדר.
"זה פשוט מעצבן שהגיל של המדינה תלת ספרתי," אמר, "אני חושב שאין לי מספיק נורות בשביל המספר 166."
טוב, לא אכפת לי. אני שואל אותו ויהי מה. הוא יכעס, יתלונן שכל הנערים בגילי שואלים את אותן שאלות, ואחר כך הוא יענה.
"אבא, יש לי שאלה."
"לא עכשיו, אתה רואה שאני עסוק. דבר אתי בערב, אחרי שיום העצמאות ייכנס. בעצם, עם התכניות העמוסות שאמא שלך מתכננת, דבר אתי אחרי שיום העצמאות יצא."
"אבל אבא, השאלה שלי היא בדיוק על יום העצמאות, חשוב לי לקבל עליה תשובה לפני החג."
אבא הניח על הרצפה את הנורה שבידו והפנה את מבטו לעברי. "תמיד השאלות שלך חשובות," גער בי, "אתה תמיד חייב לדעת כאן ועכשיו למה צריך להניח תפילין, מה הבעיה לאכול קטניות, איך יכול להיות שהעולם קיים רק 5,874 שנה ולמה חייבים ללמוד גמרא עם המון תרשימים, צבעים ומצגות במקום לקרוא מהספר וזהו. הכל נורא חשוב. ולי אין דברים חשובים לעשות?"
לא התייאשתי. מה היה קורה אילו בן־גוריון, לפני 166 שנה, היה מתייאש? איפה היינו היום? ערב יום העצמאות הוא היום האחרון להיכנע בו.
"אבל אבא, אני כבר מזמן רוצה להבין את ההלכות האלו של יום העצמאות. אני מוכן להבין את הקטע של ארבעת המינים בסוכות, ושל המצות בפסח, אבל למה ביום העצמאות חייבים ללכת לפארקים ולעשות מנגל?"
אבא נשם עמוק, ואני חיכיתי בדריכות לשתי המילים הראשונות של התשובה. "תקשיב טוב," הוא אמר, וזה הספיק לי כדי להבין שהוא הולך להגיד את התשובה הקבועה. "זה מה שאבא שלי עשה, וזה מה שסבא שלי עשה, וזה גם מה שאבא שלו וסבא שלו עשו. אני לא צריך שום הסבר מעבר לזה."
נו, טוב, לפחות ניסיתי.

בכניסה הביתה פגשתי את צופיה בכיוון הנגדי. היא עמדה לצאת, מן הסתם כדי להיות במדרשה שלה בכפר שמריהו בליל יום העצמאות. אני יכול לנחש שהיא תענה לי בדיוק הפוך מאבא, ושגם התשובה שלה תהיה רחוקה מלספק אותי.
"צופיה…"
"מועדים לשמחה לגאולה שלמה, אייל!" היא קראה בהתרגשות. גם על זה אני צריך לשאול בהזדמנות, אבל זה פחות קריטי.
"צופיה, אפשר לשאול אותך משהו?"
"אבל אני חייבת לצאת… ה־GPQ אומר שתוך עשר דקות יגיע לצומת רכב בדרך לתל אביב, עם שני מקומות."
"אבל זאת שאלה חשובה."
"טוב, אבל תשאל שיא הכרובית, בסדר?"
"אני אשתדל למהר. תגידי, למה חייבים ללכת לפארק ולעשות מנגל?"
"מה זאת אומרת?" היא השיבה בעיניים בורקות. "זאת כל המשמעות העמוקה והעליונה של תחילת הגאולה. האש של המנגל היא כמו הבערה הפנימית של נשמת ישראל, שמתגלה בשיבת ציון. אבל הבערה הזאת לא יכולה להתקיים לבד; היא צריכה את הנפנף, שישיב בה את הרוח מלמעלה, ואז יהיה אפשר לצלות עליה כנפיים. שזה בדיוק הרעיון של 'ואשא אתכם על כנפי נשרים', שזה טעים, אבל לא משביע, אז צריך גם קבב. טוב, זה נורא עמוק, אני אסביר לך פעם אחרת."
מזל שהיא חייבת לרוץ. חבל שתבזבז את זמנה על תשובה ארוכה שלא תדבר אליי. אני רוצה את ההסבר האמתי להלכה הזאת. לא יכול להיות שיקבעו משהו סתם, וגם לא יכול להיות שיעשו את זה בגלל איזשהו עומק עילאי שאף אחד לא מבין.

את יוני מצאתי בחניה האחורית, תולה על חלון הרכב את היד האוטומטית, שתופסת את הדגל שנייה אחרי שהוא מתחיל לעוף ברוח. "יוני, יפריע לך אם אשאל אותך שאלה?"
"בטח שיפריע, אבל שיהיה, תשאל."
"תגיד, אתה יודע למה חייבים ללכת ביום העצמאות לפארק ולעשות מנגל?"
"בוודאי," הוא אמר, "ההלכה הזאת היא למעשה העתקה של מנהג אמריקאי, שהוא גלגול של ריטואל פגאני עתיק. יש על זה מאמר ב'אקדמות' קכז, אם אתה רוצה."

נשארה רק אמא. מצאתי אותה כמובן במטבח, חותכת סלט לארוחה החגיגית בערב, ובמקביל מאזינה לאיזשהו נאום ברדיו של הנשיא פרס.
"אמא, אפשר לשאול שאלה?"
"כמובן, איילי."
"למה חייבים ללכת ביום העצמאות לפארק ולעשות מנגל?"
"אממ… אני חושבת שזה בגלל שזה מה שכולם עושים."
"אמא, זה לא יכול להיות!" פרקתי עליה את כל הזעם שהצטבר אצלי במחצית השעה האחרונה. "לכל הלכה ולכל מנהג חייב להיות הסבר. הסבר אמתי, לא מתחמק ולא מתפלסף. את חושבת שכל עם ישראל עושה משהו סתם? רק כי כולם עושים?"
אמא עצרה לרגע את חיתוך הירקות, הרהרה מעט, ואמרה: "לדעתי, הכי טוב שתשאל את סבתא רוני."

סבתא רוני היא סבתא רבתא שלי. היא בקושי מדברת, ועוד יותר בקושי שומעת, אבל היא זוכרת הכל. כלומר, היא טוענת שהיא זוכרת הכל, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה באמת נכון. היא אומרת שפעם אנשים הלכו ברגל ממקום למקום, ושפעם בדיסק היה חור, ושהעיתונים היו ניירות ששילמו עליהם כסף, ושלפיליפ שלה – המכשיר הזה שעוזר לה להתלבש ולעשות אמבטיה – קוראים ככה כי פעם היו מביאים אנשים מהפיליפינים לעזור לקשישים. הגיוני שהיא קצת סנילית, אבל אני מאמין שלרוב הדברים שהיא אומרת יש בסיס כלשהו במציאות.
נכנסתי לחדר שלה בשקט ובזהירות, שלא אעיר אותה במקרה שהיא ישנה, אבל למזלי היא דווקא הייתה ערה. קראה ספר. נראה לי שהיא האישה האחרונה בעולם שעוד עושה את זה.
"שלום, סבתא," אמרתי.
"איילוש, מה שלומך?"
"סבתא, יש לי שאלה ממש חשובה, את היחידה שיכולה לעזור לי. אני רק מקווה שאני לא מפריע לך."
"איך היו אומרים אצלנו? בקטנה," אמרה סבתא בחיוך. "מה השאלה?"
"סבתא, למה חייבים ללכת לפארק ולעשות מנגל?"
"דווקא אותי אתה שואל?" התפלאה סבתא. "יש לך רבנים בישיבה התיכונית, תשאל אותם."
"התשובות שלהם לא מספקות אותי, ואמא הציעה לי לשאול אותך."
"ואמא לא יודעת לענות בעצמה?"
"היא אמרה שזה מה שכולם עושים."

סבתא רוני עצמה את עיניה, קימטה את מצחה ונראתה כמתאמצת להיזכר בדבר מה. לאחר כמה שניות, אולי אפילו חצי דקה, היא החלה לדבר, באטיות ובמאמץ.
"אני זוכרת שאמא שלי זכרונה לברכה אמרה לי, שסבתא שלה אמרה לה, בזו הלשון: 'אחרי כל השנים שהיינו מעטים, בודדים ומפוזרים, סוף סוף אפשר להגיד 'זה מה שכולם עושים'."

Malcare WordPress Security