אגדה על הדף השבועי: ברכות יד – איסורים לפני התפילה

 

אמר רב: כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל – כאילו עשאו במה, שנאמר: חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה. ושמואל אמר: במה חשבתו לזה ולא לא-לוה. מתיב רב ששת:' בפרקים – שואל מפני הכבוד ומשיב'! תרגמה רבי אבא: במשכים לפתחו. אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל, שנאמר: צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ואמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך – הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו, שנאמר: צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.

שאלות למחשבה: מה בדיוק בעייתי באמירת שלום או בעיסוקים לפני התפילה? האם אפשר לדעת מהאגדה איזה עיסוק שלילי ואיזה חיובי? מה ההבדל העקרוני בין רב לשמואל? איפה בכלל נזכרת התפילה בפסוקים?

 

 

הפסוקים באגדה: באיזה הקשר נאמרו הדברים?

ישעיהו ב

כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹ-ת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל:  וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן:  וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת:  וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה:  וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה:  וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:  וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף:  וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ:  בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים:  לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ:  חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא:

 

תהלים פה

אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵ-ל ה' כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה:  אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ:  חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ:  אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף:  גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ:  צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו:

 

אגדות קשורות: מה עוד בעייתי לפני התפילה? (למה הבעיה הזו לא הוזכרה אצלנו?)

ברכות י ע"ב

תניא נמי הכי: לא יעמוד אדם לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל, לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר ממעמקים קראתיך ה', וכתיב: תפלה לעני כי יעטף. ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: המתפלל צריך שיכוין את רגליו, שנאמר: ורגליהם רגל ישרה. ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: מאי דכתיב: לא תאכלו על הדם? לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל – עליו הכתוב אומר: ואותי השלכת אחרי גויך, אל תקרי גויך אלא גאיך. אמר הקדוש ברוך הוא, לאחר שנתגאה זה – קבל עליו מלכות שמים.

 

פרשנות האגדה: מה חמור כל כך באמירת שלום לחבר לפני התפילה?

מהרש"א

הענין בזה כמ"ש שהתפלה היא במקום עבודת הקרבן, והרי זה שמקבל פני חבירו בשאלת שלום קודם שמקבל פני שכינה בתפלה הוא דמיון ההולך להקריב בבמה, ומניח להקריב קרבנו ית' שע"ג מזבח שבמקדש:

 

בן יהוידע

הקשה הרי"ף ז"ל: מנא ליה דאיירי בנותן שלום קודם תפילה? ונראה לי בס"ד דדייק ממ"ש 'נשמה באפו', כי האדם בלילה מפקיד נשמתו לקב"ה ובוקר מחזירה לו, ונכנסת דרך חטמו כאשר היה בעת הבריאה, דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ולזה אמר: חדלו לכם מן האדם בזמן שהנשמה היא באפו… ושוב ראיתי בזוה"ק פרשת תצווה דף קפב ע"א שכתב מקדש מלך שם וזה לשונו: ופסוק חדלו לכם מן האדם נ"ל כמו שאמר הרב שהנשמה החוזרת בשחרית אינה מתיישבת במקומה אלא עד אחר שהתפללו, וז"ש הרב אשר נשמה באפו, שעדיין היא באפו, והטעם כי הרשימות של אור המוחין שנסתלקו בלילה אינם חוזרים להאיר ממש אלא עד שיתפלל, ואור מעט שמאירים קודם תפילה – במה נחשב הוא לערך מה שלאחר תפילה?

 

הראי"ה קוק, עין איה

יסוד השלום והאחדות בין בני אדם יצויר על פי שני מיני הערות : או מצד ההכרה הפנימית בחפץ עליו שהוא לתכלית השלום והאחדות בין בנ"א, מאחר שכולנו אחים אנחנו לאבינו שבשמים. ובאחדות ושלום בנ"א יוכלו לצאת לאור החמודות הגדולות של שלימות החכמה והצדק והמשרים. ויש אופן פשוט, שהאדם מכיר שהוא מדיני בטבע ובהתבודד כל אחד בתועלותיו לא יעלה בידו חפצו, גם לא יתגבר על חזק ממנו. אבל הרבים בהתאחדם ע"י השלום ישיגו חפצם, וימצא כל איש פרטי חפצי לבבו. והנה פשוט שהמין הראשון של השלום לא יבנה רק ע"י ההכרה בכבוד שמים, וברוממות תכלית ההשגחה העליונה על המין האנושי. אמנם האופן השני הוא אופן פשוט טבעי, ימצא ג"כ אצל שכחי אלוה. אמנם כשנתבונן בדבר נראה, שיש הבדל גדול בין האחדות שתמצא ע"י הסבה האמיתית הגבוהה, מצד ההכרה בחפץ התכלית העליונה שבאה רק ע"י שלום הבריות, ובין האחדות שתמצא מפני הערת טובתו של כל יחיד. כי הראשונה נוסדה באהבת הכלל באמת, ע"כ כרבות ימי' תוסיף אהבת הכלל להתגדל והיא כנסי' שהיא לש"ש שסופה להתקיים. אבל האחדות למטרה של אהבת כל יחיד לעצמו, היא אחדות מקרית, ויסודה היא אהבת הפרט העצמית, אין סופה להתקיים, כי אין לה מרכז אמיתי. ואע"פ דלכאורה מתגדלת האחדות אבל לסוף כל יחיד יחפץ למשך לעצמו רב הנאה, ותצא כאש שנאה ומלחמת אחים. והנה בהיותינו על אדמתינו ונבנה בית עולמים, הי' הוא המרכז ומקום האחדות, ע"כ נאסרו הבמות הפרטיות אע"פ שהי' אפשר להתאחד ג"כ ע"י הבמות בקיבוצים קטנים. אבל הבקשה הקטנה מביאה פירוד להמרכז הגדול, ותבטל אחדות האומה, שרק ממנה תצא תכלית רצון ד'. ע"כ הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, מראה לדעת שאינו מכיר שיסוד השלום וקיומו הוא תלוי רק ע"י הכרת דעת את ד' ושהיא הסבה הראשית המקיימת את השלום לא בארח מקרי רק בדרך עצם, וחושב שייסד השלום מפני ההכרה הטבעית, אבל ענינה הוא רק אהבת עצמו, והחיבור הזה מביא לידי פירוד, כאילו עשאו במה, שחשוב חיבור לפי הנראה וקיבוץ לחברים לעבודת ד', אבל הוא מפריד אל התכלית הגדולה. כמו כן המתחזק באנושיות מבלי להזכיר שם שמים ולהורות שיסוד השלום בעולם הוא שמו של המלך שהשלום שלו ב"ה, אף שהוא מאחד לשעה, אבל ע"י מיעוט הכרה בכבוד שמים, יתגדלו בהכרח התכונות הרעות, ואהבת כל אחד לעצמו תתרבה, עד שלא יכון מצב השלום ויהי' חיבור שסופו מביא לפירוד וחסרון גדול.

 

 

 

 

כיווני חשיבה…

החשבת האדם ועולמו על פני הקב"ה: הבעיה באמירת שלום ובעיסוקים לפני התפילה אינה יכולה להיות גאווה עצמית, כיוון שבעיה זו הוזכרה כבר לפני כמה דפים, כהסבר לאיסור אכילה לפני התפילה. כאן איסור אכילה אינו מופיע, משמע שהבעיה היא אחרת. נראה שמלבד יחסי האדם כלפי עצמו, יש גם בעיה בהחשבה יתר של החברה בכללה. מי שהולך לפגוש אדם אחר, או עוסק בעבודתו (שהיא לרוב התנהלות מול החברה) מבכר את הגורם האנושי על פני הקב"ה. זהו המצב שנבואת ישעיהו, בפרק שסופו מצוטט באגדה, מבקרת בחריפות. המודל הנכון הוא לפתוח את היום במפגש עם הקב"ה, ואחר כך כל התנהלותנו בחברה תהיה מתוך ערכים אלוקיים (כפי שאפשר להבין את התיאור בתהלים).

התפילה כ"צדק": המזמור בתהלים המצוטט באגדה מדבר על ברכת ה', שנובעת מתוך הופעת חסד ואמת, צדק ושלום. נראה האגדה מציבה את התפילה כתרגום מעשי של הצדק: בתפילה אנו פוגשים את הצדק האלוקי, ומתוך כך פונים לדרכנו. ייתכן שהאגדה אינה מתכוונת אל ממד הפנייה לקב"ה שבתפילה, אלא לממד אחר בה – חיזוק הקשר לקב"ה, לתורתו, לערכיו ולמידותיו.

מקומו של האדם: האגדה אינה ממעיטה בערכו של המישור האנושי, אלא להפך: מתוך המפגש עם הקב"ה, המישור האנושי מקבל משמעות גדולה. לפי הראי"ה, השלום בין הבריות מיוסד על הזיקה של כולם לקב"ה. לפי הבן יהוידע האדם אינו נחשב רק כשהוא לפני התפילה, אבל אחרי התפילה הנשמה נכנסת בקרבו לגמרי והוא מקבל את מעלתו. רק אז ראוי הוא לחשיבות ולכבוד.

Malcare WordPress Security