(רבי ויונתן בן עמרם – בבא בתרא ח ע"א)

הסיפור היה יכול להתרחש רק במציאות שבה גדול הדור היה גם נשיא הקהילה היהודית, ובנוסף בעל אמצעים. רבי יהודה הנשיא נקט במדיניות בלתי שגרתית לטיפול במצב של מצוקה כלכלית, מדיניות שדורשת הסבר בפני עצמה, ועוד יותר מזה נדרש הסבר לביטולה בסוף הסיפור. פעמיים במהלך הסיפור שינה רבי את עמדתו, ובהנחה שמדובר בגדול תורה בעל עקרונות ברורים ומוצקים, צריכה להיות סיבה משמעותית כדי לגרום לשינויים בעמדתו.

כשרבי חילק מזון לנזקקים לו בעת הבצורת, הוא קבע כלל: עמי הארצות אינם רשאים לקבל. זהו כלל מפתיע, שהרי בדיני צדקה – שבהם עוסקת הגמרא בהמשך – אין מניעה מנתינת צדקה לאדם שלא למד תורה. רק בסוף האגדה מתבאר ההסבר לכלל: רבי טען שעמי הארצות, בעוון ניתוקם מהתורה (ומתוך כך מהשלכותיה הנכונות להלכה), הם הגורמים לבצורת. למה זו סיבה שלא לפרנס אותם? אפשר לומר שלא מגיע להם, אבל אולי סביר יותר לפרש שלרבי הייתה מגמה לאומית בצעד הזה. הוא רצה לחולל מהלך של תיקון בקרב עמי הארצות. חלוקת המזון הייתה בעיניו טיפול נקודתי בסימפטומים של הבעיה, והוא רצה לעקור את הבעיה מהשורש. כדי לתקן את הבעיה, את מצבם של עמי הארצות, היה צורך לדאוג שהם – ודווקא הם – יחושו רעב.

תכניתו של רבי השתנתה פעמיים: בפעם הראשונה היה זה שינוי מקומי ומוגבל, ובפעם השנייה בטלה לכאורה כל מדיניותו של רבי. את שני השינויים חולל אדם אחד: בפעם הראשונה הוא הוביל לשינוי באופן ישיר, ובפעם השנייה בעקיפין. היה זה יונתן בן עמרם, שבהמשך מזוהה כאחד מתלמידי רבי.

ככל הנראה, לרבי לא הייתה אפשרות להכיר אישית אל כל תלמידיו, ולכן לא זיהה את יונתן בן עמרם כשנכנס אליו. מכל מקום הוא הצליח להיכנס מבלי להזדהות בשמו, ולהתייצב מול רבי, שכנראה בדק אישית את כל אחד ממקבלי האספקה ממנו (או לפחות את אלה שלא הכיר). כשיונתן בן עמרם מפגין חוסר ידע וכביכול נכשל במבחן, שואל אותו רבי: "במה אפרנסך?" שאלה זו, שנשמעת רטורית, מציגה את התפיסה של רבי: בשביל לקבל מזון צריך זכות כלשהי. ניסוח השאלה אינו נשמע חריג בעולם הכלכלה והמסחר, הרי כל מי שרוצה לקנות אוכל או כל דבר אחר צריך לשלם; נראה שגם אצל רבי צריך "לשלם", להיות ראוי לקבל מזון, הוא אינו ניתן למי שאין בו כלום. תשובתו של יונתן בן עמרם היא שאכן אין לו כלום. הוא משווה את עצמו לכלב ולעורב, ואומר שאם להם מגיע לאכול, דינו אינו שונה מדינם.

במפתיע, התשובה מתקבלת בקלות. נראה היה שרבי מקפיד על הכלל שקבעו מתברר שמשפט קצר אחד יכול לשנות את דעתו. אלא שלמעשה, חשוב להבחין שדעת רבי לא השתנתה כלל. רבי נותן היתר נקודתי לאדם שעומד לפניו, ולא פותח את האוצרות לכולם. ייתכן שנתעוררו רחמיו כלפי האדם העומד מולו, וייתכן גם שטיעונו של יונתן היה צודק – אך תקף רק לגביו אישית. כשהוא אומר מה אין בו, ממילא מתברר מה יש בו: ענווה גדולה. הוא מודה בפה מלא שלא מגיע לו לקבל, ואולי יכולת ההודאה הזו היא שמעניקה לו את הזכות לקבל, כך שלשאלת "במה אפרנסך" יש מענה. העיקר הוא שהפרנסה תהיה בזכות – רצוי שהזכות תהיה לימוד תורה וקיום מצוות, אך גם מידת ענווה וביטול באה בחשבון.

אף שההיתר היה חד פעמי, רבי אינו שבע רצון ממנו. מצפונו מייסר אותו על שבשורה התחתונה, הוא נתן מהמזון שבידו לעם הארץ. בשלב זה נכנס לתמונה בנו, רבי שמעון ברבי, ומעלה את האפשרות (אולי מתוך ידיעה?) שלא מדובר בעם הארץ אלא בתלמיד חכם שמסרב להזדהות. הטיעון הזה מכריע את הכף, וגורם לרבי לפתוח את כל האוצרות. מה גרם לשינוי הגדול?

אפשרות אחת היא שרבי הכיר בטעותו. אל מול עמדתו שהפרנסה תלויה בתורה, בא תלמידו ואומר להפך: לא ראוי ליהנות מכבוד התורה. העיקרון שביטא יונתן בן עמרם בפועל שכנע את רבי, וגרם לו לשנות כיוון ולתת לכולם להיכנס.

אפשרות אחרת היא שבאמת לא השתנה דבר. רבי המשיך לדבוק בעמדתו שרק מי שלמד יכול לקבל, השאלה היא איך יודעים מי למד. העובדה שיונתן בן עמרם אינו רוצה ליהנות מכבוד תורה אינה שלילית, ואינה סותרת את המגמה של רבי לחנך את עמי הארצות ולעורר אותם לתשובה, אך היא מעידה על בעיה: יש חכמים שאי אפשר לדאוג להם. יש אנשים שירעבו ללחם אך ורק בשל רצונם הלגיטימי שלא ליהנות מתורתם. אם זו הבעיה שמטרידה את רבי, הרי שפתיחת האוצרות לכולם נועדה לדאוג שכל החכמים יקבלו – הגלויים והנסתרים, המזדהים ועלומי השם.

לפי האפשרות הראשונה התבטל הרף הגבוה לקבלת מזון, והיכולת לקבל התרחבה לכלל החברה; לפי האפשרות השנייה הרף נשאר גבוה, אך כל החברה עלתה למדרגה הזו. כל אדם נידון מספק כתלמיד חכם. ואולי זה עומקו של חוסר הנכונות ליהנות מכבוד תורה: הוא אינו נמדד כמו כל שאר הגורמים בעולם הכלכלי. אפשר לעשות הרבה חשבונות סביב צדקה ונתינת פרנסה, אך לא פשוט לשלב בהם שיקולים תורניים ורוחניים, בגלל הקושי המהותי לכמת את השיקולים הללו ולקבוע להם גדרים. הזכות להתפרנס על ידי הלימוד נעלמת באופייה, נסתרת במהותה, ואי-היכולת לזהות מיהו תלמיד חכם היא רק ביטוי אחד לזה. על כן, מסיק רבי, יש לנתק את נתינת המזון מהתלות בה: העיקרון המהותי שהפרנסה באה בזכות והבצורת באה בעוון נשאר בתוקפו, ובכל זאת מעתה כל אדם יוכל להתפרנס מהאוצרות. לא מפני שכל אחד זכאי לקבל – אלא מפני שכל אחד יכול, לפחות פוטנציאלית, להיות כזה שזכאי לקבל.

Malcare WordPress Security