זה קורה מדי שנה, אבל מרגישים את זה פי עשר פעם בעשר שנים.

פתאום כולם נורא לאומיים. פתאום כולם מניפים את דגל ישראל. פתאום כולם נורא אוהבים את המדינה. פתאום אנחנו מדברים על מלחמת ששת הימים יותר מאשר על מה שקרה השבוע. פתאום המקומות הראשונים במצעדים הם לא "תדעי לך שאני יכול בלעדייך" ו"פגעת בי קשה ואני מתלבטת אם לסלוח לך" (בגרסאות שונות) אלא "רעות שכזאת לא תתן את לבנו לשכוח". פתאום כולנו עם אחד. פתאום אני יותר אנחנו מאשר אני. ומה גרם לכל זה? שום דבר. בסך הכל המדינה הגיעה לגיל עגול.

אז מתי אנחנו אמיתיים? יום יום, כשאנחנו מקללים את המדינה, או בחגיגות ה-70 כשאנחנו שרים לה שירי הלל? זה נשמע קצת נאיבי, אבל אולי דווקא עכשיו מתגלה האמת. פטריוטיות כזאת איננה יכולה לצוץ בן רגע, היא גם איננה יכולה להגיע לממדים מטורפים כאלה, אם היא סתם הצגה. הרבה יותר קל להיכנס לעמדת הקוטר, ולא מפעילים שום מאמץ ונכנסים ישירות למצב הנפשי שכל-כך נוח להיות בו. רק ביום העצמאות, ובפרט בתאריכים העגולים מדי עשור, אנחנו מתעלים על עצמנו. מרשים לעצמנו להתאמץ קצת, ולהביע את מה שאנחנו חושבים באמת, עמוק. בפנים אנחנו עם אחד, אנחנו מדינה אחת, ואנחנו אוהבים אותה. אוהבים אותה עד כדי כך שאנחנו עדיין חיים בה. עובדה. אנחנו אוהבים אותה עד כדי כך שאנחנו עדיין נותנים בה אמון, אע"פ שעם נהג המונית או הספר במספרה אנחנו מדברים כל הזמן על כך שעוד חמש שנים, גג, העסק הזה מתפרק. אוהבים אותה עד כדי כך שאנחנו חוזרים על עצמנו בכל יום עצמאות, לא משנה מה קרה פה מאז יום העצמאות שעבר, כמה פיגועים היו, כמה שרים נחקרו, כמה אנשים ירדו מתחת לקו העוני וכמה הכינרת ירדה מתחת לקו האדום. אוהבים אותה עד כדי כך שאני יכול לשבת במוצאי יום העצמאות ה-60, ולכתוב את הקטע הזה, מתוך ידיעה ברורה שהוא יהיה רלוונטי ויוכל להתפרסם גם בחגיגות ה-70.

Malcare WordPress Security