(מתוך "אגדה היום" – גיליון 63, בבא בתרא ב-ו)

הסיפור הקשה והמורכב על הורדוס מעלה שאלות רבות, אבל אולי על אחת כדאי לוותר: השאלה האם זה קרה באמת. הסיפור המלא של מהפכת הורדוס היה קשה ומורכב עוד יותר מהמעט שמתואר בגמרא, ונראה שהגמרא לא באה לתאר אותו וגם לא את מקצתו. מה שאמור לעניין אותנו בתור לומדים אינו השאלה מה קרה בפועל, אלא בדיוק מה שלא קרה בפועל: מה עמד מאחורי ההתרחשויות, ברובד הרוחני הפנימי של המציאות.

כעת אפשר להתפנות ליתר השאלות, כגון: למה השאיר הורדוס את בבא בן בוטא מכל החכמים? מה פשר ה"מבחן" שערך לו? למה התוצאה הפתיעה אותו עד כדי שינוי היחס לכלל החכמים? האם בניית המקדש באמת כיפרה על עוונו של הורדוס, והאם היא סיבכה אותו בצרה אחרת – מול ממלכת רומי? ומה הקשר לסוגיית דיני שכנים?

נדלג על התיאורים הקשים שפותחים את האגדה – רצח משפחת החשמונאים למעט ילדה אחת, ורצח חכמי ישראל למעט חכם אחד. אחרי שעשה את כל הפשעים הללו, ואחרי שסימא (לגמרי או חלקית) את עיניו של בבא בן בוטא שנשאר מכל החכמים, פונה הורדוס לבבא בן בוטא בערמה. הוא מתחזה לאחד ממתנגדי הורדוס שמבקש לקלל אותו, אך בבא בן בוטא טוען עקרונית כי אין לקלל מלך או כל אדם חשוב אחר. הוא מקבל את הטענה כי ייתכן שדינו של הורדוס שונה בגלל מעשיו האיומים, ועדיין נוקט זהירות. הורדוס נפעם מזהירות זו, עד כדי חרטה על הריגת כל החכמים.

מה טילטל אותו כל כך? ראשית, ייתכן שעד אז הוא לא חשב הרבה על הריגת החכמים, כפי שאומרים עליו הרומאים בהמשך: "עבדי בישא בתר דעבדין מתמלכין", כלומר הורדוס תחילה עושה ואחר כך מתייעץ. אפשרות אחרת היא שיחסו של הורדוס לחכמים היה שטחי: כל מורד שכובש את המלוכה מחסל את כל משפחת המלוכה, ועמה את כל מי שנתפס כנאמן לה. נראה כי מסע הטיהור של הורדוס כלל גם את חכמים, מכיוון שזוהו – לפחות בעיני הורדוס – כמקורבים לשלטון. ייתכן שהוא חיסל אותם אוטומטית, כיוון שזהו מנהג המורדים, וייתכן שהוא אף סבר שחכמים ימרדו בו או לפחות יתמכו במי שיפיל אותו. לבסוף התבררה לו טעותו: חכמים נאמנים למלכות. הנאמנות של בבא בן בוטא להורדוס באופן אישי כנראה לא הפתיעה, הרי מן הסתם לא במקרה נשאר רק הוא מיתר החכמים – הוא כנראה נחשב הכי פחות מסוכן; אולם בבא בן בוטא משתמש במדרשי פסוקים, ונשמע כמייצג עמדה רחבה בבית המדרש. מתברר שחכמים לא היו נאמנים לבית חשמונאי נקודתית, אלא הם מעריכים את כבודו של כל מלך באשר הוא. המשמעות היא שהורדוס היה יכול ליהנות מתומכים בעלי השפעה – לו רק היה משכיל להשאיר אותם בחיים.

הורדוס רוצה לכפר על פשעו, ובבא בן בוטא מציע לו לשפץ את בית המקדש. לפי אחד ההסברים בגמרא,     בבא בן בוטא ידע שבית המקדש דורש שיפוץ, ושאין דרך לעשות זאת ללא אישור מהמלך. חרטתו של הורדוס היוותה חלון הזדמנויות נדיר שאולי לא ייפתח שוב, ובבא בן בוטא החליט לנצל אותו. הוא קישר את בית המקדש לחכמים כדי להסביר מדוע הבנייה מכפרת על מסע ההרג, ותכף נשוב לקישור הזה. לפני כן נבחין רק בהתהפכות היוצרות: עתה הורדוס הוא שמפחד מהמלכות, ובהמשך מתברר שהייתה לו סיבה טובה לפחד. המקדש אכן נבנה מחדש, אבל הורדוס חוטף ביקורת חריפה מצד הרומאים, שמזכירים לו כי ידוע להם שהוא עבד.

מה הקשר בין בניית המקדש לכפרה על הריגת חכמים? ההסבר מובא בגמרא בשתי גרסאות הנראות דומות זו לזו: לפי האחת הן המקדש והן חכמים נחשבים אור העולם, ולפי השנייה נחשבים שניהם לעיני העולם (בגרסה השנייה טמונה אולי עקיצה כלפי הורדוס, שסימא ממש את עיני בבא בן בוטא). מה ההבדל הגדול בין אור לעיניים, הרי בכל מקרה הנקודה היא יכולת הראייה? המהרש"א מסביר את ההבחנה בין התורה ובין חכמים עצמם, אבל אפשר לזהות הבדל נוסף בין הגרסאות, חוץ מ"אור" מול "עיניים". כל גרסה נשענת על פסוקים, אלא שבעוד הגרסה הראשונה מביאה פסוקים מרוממים כמו "נר מצווה ותורה אור" ו"ונהרו אליו כל הגויים" – בגרסה השנייה הפסוקים זוהרים פחות. הביטוי "עיני העדה" נאמר על חכמים שהורו בשגגה, והמקדש נקרא "מחמד עיניכם" בנבואה על חורבנו. הגיוני שאזכור נבואה על חורבן הבית, בדיוק בהקשר של סתירתו לשם בניינו, אינו מקרי. כשבית המקדש הופך מהעיניים של העולם לזירה של מאבקי כוח ואימוץ תרבויות זרות, נדרש צו הריסה.

לא רק בניין בית המקדש נהרס בסיפור. ממלכת החשמונאים, שעם השנים התמלאה ריקבון, שחיתות והתיוונות, הייתה חייבת לקרוס. עמה היה צריך לקרוס, כנראה, חלק גדול מבית המדרש של אותה תקופה. ההרס היה נורא, אבל כפי שנאמר במישור הגלוי של הסוגיה – חייבים להרוס בניין רעוע כדי לבנות בניין חדש טוב יותר. בית המקדש השני מובא בסוגיה כדוגמה לבית כנסת שנהרס לשם בניין, ונראה שבמקביל לבית הפיזי שמשמש דוגמה חיצונית לבית שנהרס, במישור הפנימי מוסברת הסיבה להרוס. עולמות שלמים, הן רוחניים והן פוליטיים, נחרבים כדי לבנות עולמות קדושים ומתוקנים על גביהם.

בסוף הסיפור,  הורדוס חוזר כביכול לנקודת הפתיחה – המלכות נוזפת בו וקוראת לו עבד. אבל עם ישראל משתחרר מהטלטלה העזה, משתקם ונערך לניסיון האחרון שלו – לפני שיבוא החורבן הגדול והקשה מכולם – לכונן בית מקדש כמו שצריך.

Malcare WordPress Security