הם יצאו בזריזות ממרכבת האש שלהם, לא היה להם זמן אפילו להחנות אותה בצורה מסודרת. ממילא העולם נברא רק לא מזמן, וטרם המציאו את דוחות החניה. הייתה להם סיבה טובה להזדרז: לוח הזמנים להיום די צפוף, יש הרבה עבודה, והם נאלצו לצאת לדרך רק אחרי שכולם סיימו לומר שירה לפני כיסא הכבוד, כך שהשעה כבר התחילה להיות מאוחרת. ארבעת המלאכים נכנסו לאולם הגדול והחלו להתארגן, אך עוד לפני שסיימו נכנסה הראשונה בתור. הדורה וזקופה, עוטה שמלת כלה יפהפייה.

"סלחי לי", אמר המלאך מיכאל, "תוכלי לחכות כמה דקות בחוץ? עוד לא גמרנו לסדר כאן".

"מצטערת, אני שבת המלכה", אמרה השבת, "אני חייבת להגיע כשכולם בשיא הלחץ".

"נו, טוב", אמר מיכאל והתיישב על כיסאו. היום רק התחיל, והמחסנים היו עדיין מלאים. הם אמורים להספיק לשורה ארוכה של חגים ומועדים. מיכאל ידע שצריך לדאוג שאף חג לא ייצא בידיים ריקות, אבל כמות האספקה שעמדה לרשותו הייתה מספיק גדולה גם בשביל עשרים חגים מדרבנן, כך שלא הייתה שום סיבה לחשוש.

"תנו לה ביד רחבה, מגיע לה", הורה מיכאל למלאכים שאתו, חברי הוועדה השמימית לסמלים וטקסים, שלא היססו לצ'פר את המלכה בעין יפה: חוקיאל העניק לשבת את מיטב המצוות שעמדו לרשותו, מקידוש כפול עד הדלקת נרות, בתוספת שלל איסורי מלאכה מגוונים. מנהגיאל נתן את המנהגים היפים ביותר שמצא: שלום עליכם, ברכת הבנים, זמירות שבת, שיר הכבוד, זריקת סוכריות אחרי ההפטרה ומה לא. טבחיאל הוסיף לחבילה קוגל, חמין, ג'חנון, ברבורים, שלו ודגים. ואם כל זה לא הספיק, מיכאל גם הבטיח שידבר עם ראש אגף כוח אדם, שישלח שני מלאכים לכל יהודי מדי שבת בשבתו.

 

יצאה השבת, ונכנס הבא בתור. זקנו מגודל, קולו נאה והוא לבוש קיטל לבן ארוך.

"טפלו בו כראוי, זה אחד החגים הרציניים ביותר", פקד מיכאל. חוקיאל הוציא מהמחסן שופר, מנהגיאל סידר ערמה ענקית של תפילות ייחודיות והוסיף גם "תשליך", טבחיאל דיגם את ראש השנה בתפוח בדבש, רימונים ותמרים. הוא רצה לתת לו גם דגים, אבל השבת לקחה הרבה כאלה והוא חשש שהמלאי ייגמר. ראש השנה הסכים להתפשר על ראש של דג.

המועד הבא נראה די דומה לקודמו. אולי קצת יותר צנום, ויחף, ובעל פנים מאירות. "זה אחד הימים החשובים בשנה, תדאגו לו כמו שצריך!" ציווה מיכאל, אבל שאר המלאכים הביטו בכמות שנשארה במחסן, והחלו לחשוש שבתוך שניים־שלושה חגים הוא יתרוקן כליל. חוקיאל החליט בכל זאת לספק ליום כיפור כמה איסורים מרשימים וטוטאליים, אבל מנהגיאל היה זהיר יותר, וביקש בנימוס מיום כיפור להתחלק עם ראש השנה לפחות בחלק מהתפילות שקיבל. "סליחה, אדוני, אני פשוט חושש שניתקע בסוף בלי שום תפילה", אמר. יום כיפור סלח. טבחיאל, למרבה הצער, בדיוק יצא להפסקת קפה.

החגים המשיכו להיכנס לאולם אחד אחד. סוכות היה מבסוט מארבעת המינים, משמחת בית השואבה ומחבטת הערבות המקורית. שמחת תורה שמח בהקפות, בעליות לתורה ובפרט בקידוש של החתנים ובשקיות לילדים. חנוכה נדלק על הנרות, ט"ו בשבט ביקש רק פירות ונטיעות, בלי שום תפילה מיוחדת (מטעמי ידידותיות לסביבה) ופורים היה כל כך שיכור משמחה על חלקו, עד ששכח לקחת אתו את ה"הלל" שלו. אולם לאט לאט המלאי החל לאזול, והמלאכים הבינו שיש צורך במדיניות חיסכון. פסח זכה בליל סדר שלם אבל לא קיבל חלות, לל"ג בעומר הוקצו רק תפוחי אדמה (וגם הם שרופים) ושבועות נאלץ להסתפק בסעודה חלבית. למרות זאת, נדמה היה כי בסך הכל – כל החגים יצאו שמחים.

 

חברי הוועדה החלו לקפל את הציוד. יש עוד הרבה משימות לבצע: לרפא חולים, להציל אנשים ממוות, להגיד "גדל" לכמה עשבים. החוק החדש, שלפיו מלאך אינו יכול לעשות שתי שליחויות במקביל, רק הגביר את העומס. המלאכים התארגנו במהירות וכבר עמדו לצאת, אך לפתע התפרץ לתוך האולם בחור צעיר, לבוש כחול־לבן, כולו נוטף זיעה.

"מי אתה? מה אתה מחפש כאן?"

"קוראים לי יום העצמאות", אמר הבחור, מתנשם ומתנשף, "אמרו לי שכל החגים צריכים להגיע לכאן כדי לקבל מצוות ומנהגים".

"למה הגעת כל כך מאוחר?" רטן טבחיאל.

"אני מצטער, הלוואי שיכולתי להגיע קודם, זה לא היה תלוי בי", התנצל יום העצמאות. "ותאמינו לי שיש עוד אנשים שטוענים שעדיין לא הגיע הזמן שלי, ובאתי מוקדם מדי…"

המלאכים פתחו מחדש את המחסן. הייתה להם יכולת לגלות בנס דברים קטנים שמתחבאים טוב, אבל חנוכה כבר לקח אותה בשביל סיפור פך השמן שלו. אין מה לעשות, נשארו רק שאריות. מנהגיאל הרים מהרצפה תקיעת שופר שנשארה מראש השנה, לקח קצת "ה' הוא האלוקים" מיום כיפור, ליקט כמה דגלים משמחת תורה, נעזר בהפטרה משומשת מהיום האחרון של פסח בחו"ל וגזר מזמורי תהילים ובתים נבחרים מ"לכה דודי" של שבת. חוקיאל היה יכול לספק רק אישור להתגלח באמצע ימי הספירה, ולטבחיאל לא היה מה להציע מלבד בשר צלוי שנשאר מל"ג בעומר. מיכאל ניסה לחשוב על פתרון מקורי, משהו שלא ניתן עדיין לשום חג, אבל הדבר היצירתי ביותר שהצליח לחשוב עליו הוא להתאים את "שיר המעלות" למנגינה של "התקווה".

"מצטערים", אמר בעצב לחג הצעיר, "ככה זה כשבאים אחרי אלפיים שנות גלות, אבל צריך לשמוח על מה שיש. אגב, תתרגל למשפט הזה, ייתכן שתצטרך להשתמש בו הרבה".

 

יום העצמאות יצא מהאולם עם פרצוף של יום הזיכרון. כשהגיע זמנו לצאת אל העם, עם בגד הכלאיים של כל החגים שהודבק לו, הוא גילה להפתעתו שכולם שמחים לקראתו. הרחובות צוהלים, הכבישים חוגגים וגם בתי הכנסת מלאים התרגשות לקראת בואו. רק זקן אחד הביט בו, ב"הלל" המוכר שלו, ב"מי שעשה נסים" שהעתיק וב"לשנה הבאה" שסחב, ואמר: זה בכלל לא חג חדש. אנחנו הרי מכירים אותו, אליו התפללנו בכל החגים האחרים.

Malcare WordPress Security