מלבד בשעת סיום תפילת מוסף של שמחת תורה, כשהיה לבו שמח על שיצא בשלום ממלאכת הקודש של מועדי תשרי, לא היה נצפה ישורון הגבאי כשהוא שמח. כך היא דרכן של גבאים, שאין שמחתן שלימה, ותמיד טרודים הם בעסקי עליות וכיבודים. אף על פי כן, באותה תפילת ערבית של ליל יום העצמאות, הכל הכירו בישורון שפניו טרודות יותר מן הרגיל.
אף שהכירו בו שהוא טרוד, מכל מקום הם עצמם הלא שמחים היו, ויחיד ורבים הלכה כרבים. משום כך לא שאל איש מפני מה טרוד הגבאי, ואף ר' יעקב כהן לא היה שואל דבר. היה החזן עידן בן־חורין קורא מזמור הודו לד' כי טוב, והקהל עונה אחריו קול רם. היה החזן מנגן בנעימה מקדש מלך עיר מלוכה, והקהל עונה בפה מלא זה היום עשה ד'. אף ר' יעקב היה עונה עמהם, ובפניו הטרודות של ישורון לא השגיח כלל, גם לאחר שהלה עבר לידו ג' וד' פעמים בתפילה.
היה עידן ממשיך ומתפלל לפני העמוד, בניגון שהיה ספק נעימת ימים נוראים, ספק נעימת יום טוב, ספק טעמים של מגילת אסתר, אך על כל פנים ידי חובת מה שכתוב בסידור "נעימה חגיגית" יצא. כל אותו הזמן לא נתקנא ר' יעקב כלל בש"ץ זה, ואף כשתקע הרב בשופר לא היה בלבו עליו כלום. הלא ידע כי מחר בבוקר יקבל מפטיר של יום העצמאות.
כאן צריכים אנו לספר בשבחו של ר' יעקב כהן, שמוותיקי הקהילה ונכבדיה הוא, ובעל תוקע גדול היה לפנים. משהלך וכהה קול תקיעתו, נמנו ראשי הקהילה לפני ב' או ג' שנים ופייסוהו, וזה תנאי שהתנו עמו: בשופר לא יתקע עוד, אך בכל כיבוד אחר בחגים ובמועדים לו משפט הבכורה. היה ר' יעקב עובר לפני העמוד בימים נוראים, ומתכבד להיות חתן בראשית בשמחת תורה, ומדליק נר ראשון בברכה בחנוכה, ועובר לפני העמוד בתפילת טל בפסח. ובכל מועד אחר היה מתכבד לכל הפחות לאחוז בספר התורה המיוחד לאותו מועד, כגון בארבע פרשיות ובשבת ראש חודש וכיוצא בהן. כללו של דבר: בכל דבר מצוה, לכבוד ספר התורה או לכבוד הרגל, ובפרט אם היתה מצוה זו לעבור לפני העמוד, היה ר' יעקב נוטל חלק בראש. ולא היתה עינו צרה, שהרי סוף כל סוף היה יורד מעשות המצוה והיו הקהל אומרים לו: שכוייח, שכוייח. ומה נפקא מינה יש בין שכוייח של תקיעה לשכוייח של הוצאת ספר תורה שני? כיון שהגיע יום העצמאות של אותה שנה שהתנו עמו, לא היו מוצאין מה לכבד אותו, שאין קריאה בתורה ואין תפילה מיוחדת ובשופר כבר אינו תוקע. נמנו וגמרו שיהא קורא מפטיר של יום העצמאות, ולא זו בלבד אלא שהיו קורין אותו חתן "עוד היום". היה שמח ר' יעקב בהם והם שמחים בו, שהיתה הפטרת "עוד היום בנוב" היוצאת מפיו כנבואת ישעיהו בשעתו.
עד שאנו מאריכין בספור שבחו של ר' יעקב, כבר סיימו הצבור תפילתן וקראו שמע ישראל ומי שעשה נסים וכו'. נסתיימה התפילה, הכריז ישורון הגבאי תפילת שחרית חגיגית בהלל ובהודאה בשעה שבע בבוקר, וליצנים שבסוף בית הכנסת היו אומרים: ודאי בהלל ובהודאה, שהרי יום חמישי מחר, ואין יום שמחה לישראל כיום שני או חמישי שאין אומרים בו תחנון.
כיון שיצאו רוב צבור, ניגש ישורון לר' יעקב ולחש על אזנו: אשריך רבי יעקב שמזרע אהרן אתה, לכשיבנה בית המקדש ודאי נזבח זבח תודה ביום העצמאות, ואתה תתכבד בהקרבתו. לא היה יודע ר' יעקב מה הוא אומר. הוסיף ישורון ואמר, הלא השנה חל יום העצמאות להיות ביום חמישי בשבת, שמוציאין בו ספר תורה, ודאי יודע ומבין אתה. ועדיין לא היה ר' יעקב יודע מה הוא אומר. נאנח ישורון ואמר: מחר לא תעבור לפני העמוד בהפטרת "עוד היום", שהלא קריאת התורה מחר, וכהן אתה, וישראל העולה שלישי הוא המפטיר.
נשתתק ר' יעקב רגע אחד, ואחר כן דומה היה שזיקוקין די נור יוצאים מאפו. היה צועק וצווח ומטיח דברים בישורון, וטוען טענת חזקה, ועוד היה טוען שאין להפטרת עוד היום דין מפטיר, והיה ישורון שב וטוען כנגדו שאם אין זה מפטיר אין בו כל חשיבות כלל ונמצאו כל דבריו בטלין. שמע הרב קול זעקתם, נגש והניח ידו על כתפו של ר' יעקב, ואמר לו: הפטרה שאתה מבקש לקרוא מה כתוב בה, וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי. ועוד כתוב בה: כי מלאה הארץ דעה את ד', על כן קום התהלך בארץ מחר, נשום אווירא דארץ ישראל שמחכים, אז ישוב אפך ותתנחם. יצא ר' יעקב מעם פניו בחרי אף.

***

לילה כיום האיר. היו הפנסים והנורות מבהיקים בזיוום, וקולות נגינה מלאו את הרחוב, וישראל קדושים מתהלכים בחוצות העיר. אותו לילה היתה הרוח עזה כבתקופת תשרי, ואף על פי כן לא נמנעו העם מהתהלך בחוץ, ולבם טוב עליהם. איש אינו מרע ואינו משחית, הכל מאירים פנים זה לזה, מברכים איש את רעהו, ודומה היה כי באמת רצון כל אחד הוא שיהיה לחבירו חג שמח. רק לב ר' יעקב היה מר, אחר שנדחה מלעבור לפני העמוד. וטינא היתה בו על ישורון הגבאי, ואף על הרב שבא לנחמו תנחומין של הבל. וכי באה עת שניבא עליה ישעיהו וגר זאב עם כבש, ומלאה הארץ דעה את ד'? אדרבה, נתקיימה נבואתו שאמר זרע מרעים בנים משחיתים, גם כי תרבו תפילה אינני שומע.
היה הוא מדבר אל לבו ולבו אינו שומע, מפני רעש כלי השיר וקול המון האדם. החיש פעמיו ונזדרז ללכת לרחוב צדדי, להתרחק מן הצבור ולא לשמוע את שאונו. שתיים בקש ורק אחת עלתה בידו, שקולות מן הבימה כבר לא שמע, ועדיין לא פרש מן הצבור שהיו ממלאים את כל הרחובות. מכל מקום, שגרת הרחוב לא נסתלקה לצדדין, אלא עדיין עמדה על מקומה, ורק הפנסים הצבעוניים היו מאירים אותה באור אחר. את התמרורים המכוונים את הבריות בדרכן, את החנויות, את השלטים הנוצצים בלשון הקודש, את מלך הפלאפל כשר למהדרין הנחה לחיילים, את מעקה הבטיחות, את המודעות על הצגת תאטרון ועל השבת אבידה ועל דירה להשכרה מרוהטת לא בשבת, את קופת החולים, את סניף הביטוח הלאומי, את עגלות הילדים.
והרוח הולך וחזק, רוח גבורה, מנופפת בדגלים שבין עמודי התאורה בכל עז. דגל אחד נתק מאחד החלונות והחל פורח באוויר. לולא ראה ר' יעקב בעיניו כי נתק הדגל מאחד החלונות, היה סבור כי רעיון חדש של העירייה הוא זה, שיהיו הדגלים נשאים ברוח, ותהיה הארץ מלאה את החג.
עוד שהוא מהרהר, שמע קול קורא: צדיק, אתה יכול לבוא שנייה.
נזכר ר' יעקב בימים ראשונים, כאשר היה בעל תוקע, והיו הבריות קורין אותו הצדיק שתוקע בשופר. אמר בלבו, שמא שוב יש מי שקורא לי צדיק.
הרים ר' יעקב ראשו וראה אדם עומד לפניו. ראשו גלוי, חולצתו ומכנסיו קצרים, גופו בריא וחזק והוא עומד מול העמוד בפינת הרחוב. חזר האיש ואמר: צדיק, בוא תעשה מצוה.
הדבר יצא מפיו ופני ר' יעקב האירו. שאל אותו: איזו מצוה היא זו?
נשא האיש עיניו כלפי מעלה ואמר: הדגל שלי מהאוטו עף והוא תקוע שם למעלה. אני לא יכול בלי דגל, חייב להוריד אותו עוד היום.
אמר ר' יעקב: והיאך מבקש אתה להורידו משם?
אמר לו: תעמוד פה לפני העמוד, תושיט ידיים קדימה ואני אטפס עליהן. תחזיק חזק ברגל שלי, אני כבר אוריד את הדגל.
שאל ר' יעקב: ולא יאונה לי כל רע, הלא תישברנה ידיי?
אמר לו: בספר תורה.
לא הבין ר' יעקב כיצד יעזור לו ספר תורה, ועוד הקשה מאימתי מוליכין ספר תורה אצל הרחוב. נזרקה בלבו משנה מפורשת במסכת מגילה: בני העיר שמכרו רחובה של עיר – לוקחין בדמיו בית הכנסת, והיינו מפני שגדולה קדושת הרחוב מקדושת בית הכנסת. טפס ועלה האיש על ידיו של ר' יעקב, ור' יעקב עומד לפני העמוד ואוחז ברגלו. היה המשא כבד כספר תורה של מפטיר, שדרכו להיות כבד יותר מספר של פרשת השבוע, והיה כוחו תש ומחשבותיו מתבלבלות. שב והזכיר לעצמו מה שאמר לו הלה: תעשה מצוה, עוד היום, לפני העמוד, תחזיק ברגל, ספר תורה.
מיד באה בלבו מחשבה אחרת: הנה אני עובר לפני העמוד, ועושה מצוה, שיש בה מכבוד תורה וכבוד הרגל. ואף שאין אני יודע איזו מצוה היא זו, ומה לה ולספר תורה, אין בכך ולא כלום, ובלבד שהיא לפני העמוד. נתיישבה דעתו.
עד שהוא מיישב את דעתו, כבר הניף האיש ידו על העמוד והסיר את הדגל אשר היה תקוע בשלט של רחוב הנביאים אשר בראש העמוד. ירד מן העמוד וחזר למכוניתו. לפתע עצר, פנה לר' יעקב ואמר לו: שכוייח, חג שמח.

Malcare WordPress Security