"גדי, קום".

הנה זה מתחיל.

"ספר לכולם מה עשית".

לו הייתי דובר אמת, הייתי אומר שלא עשיתי כלום. זה המפקד בני, שהחליט שלהוציא את הכומתה מהכותפת למשך עשר שניות בדיוק זה כמו להפקיר עמדה באמצע שכם תוך כדי מלחמה. אבל ממתי מדברים אמת בבא"ח?

"הלכתי בלי כומתה בכותפת, מפקד המחלקה".

בסך הכל כומתה. חתיכת בד מנומרת שנראית כמו חתולה. במקום לצעוק עליי, תצעק על המ"כ שלי שנטפל לכאלה שטויות.

"אתה מבין מה המשמעות של הליכה ללא כומתה? מה המשמעות של אי שמירה על הסדר והנהלים בפלוגה?"

ממש לא. זה חסר היגיון. אין שום ערך בפריט שאפשר לקנות בשני שקל בריקושט.

"כן, מפקד המחלקה".

אנחנו כבר באימון מתקדם, והוא מתייחס אלינו כמו בשבוע הראשון של הטירונות.

"יש לך שבת. שב".

התיישבתי.

"לא נורא", לחש לי מיכאל שישב לימיני, "הכל מאתו יתברך".

כן, ברור. מעניין אם זה מה שתאמר גם כשתחטוף אתה שבת, כשהחבר הכי טוב שלך מתארס במוצ"ש.

 

"בני! יש מצב שאתה מתעפץ?!"

"מה פתאום", אמר בני, מנסה בשארית כוחותיו לשמור על העפעפיים במצב סטטי. אורי יודע שלא ישנתי יותר משעה וחצי הלילה, אמר לעצמו, ובכל זאת אין לו בעיה לדבר שלוש שעות על 'המצב המחפיר של המחלקה'. איזה לדבר, הוא רק נובח עלינו. כמו איזה כלב.

"איפה היינו? כן, המצב המחפיר של המחלקה. זה פשוט לא ייתכן שככה המחלקה נראית, בכלל לא אכפת לכם מההופעה של החיילים שלכם. הם מסתובבים חופשי כמו חבורה של מצ'וקמקים".

למה הוא מצפה בדיוק? כשאני אמור גם לחנך אותם למשמעת, גם לשפר את המקצועיות שלהם, גם לעבוד על עמידה בזמנים וגם לישון קצת בלילה – סליחה, הכל חוץ מהסעיף האחרון – אני יכול לשים לב בכלל למי יש גומיות בנעליים ולמי אין?

"בני, אתה שומע? אם אני אראה עוד פעם אחת חייל שההופעה שלו לא כמו שצריך, אפילו לשנייה אחת, אני לא יודע מה אני אעשה לכם".

הוא באמת לא יודע. הוא לא יודע כלום, רק לדקלם את מה שדחפו לו לראש בבה"ד 1.

 

שאול נשען על מקל הפז"ם שלו. אין לו שום סיבה לעשות את זה, אמר לעצמו אורי, הוא פשוט רוצה להדגיש את יחסי הכוחות בינינו: לא אכפת לי שאתה קצין – לא הארונות קובעים, אלא העצם.

"שמע, אני מבין שאתם עסוקים בקטע של להתמקצע, לעשות תרגילים וכאלה, אבל אתם לא יכולים להזניח את ההופעה".

הופעה. זה הדבר היחיד שמעניין את הרס"פים. המכולה שלהם, וההופעה. אילו לא הייתי צריך לשמור על ארשת רצינית של מ"מ שקול ואחראי, הייתי שופך החוצה את כל מה שאני חושב עליו.

"אני מבין, אתה באמת צודק, אבל אנחנו משתדלים להקפיד על ההופעה".

"אז אתם לא מקפידים מספיק. החבר'ה ש'ך אשכרה נראים על הפנים".

מה אתה רוצה שאני אעשה? אחדול את כל האימונים ואעבוד יומם ולילה רק על גלח"צ?

"אתה מבין, אני ממש לא רוצה לבוא באיומים וכאלה, אבל אם אני אראה שאתם לא שמים על הופעה, אז אני אדגם את כל המחלקות האחרות ואתכם לא".

זאת הבעיה אתם, יש להם את הנשק הכי טוב בפלוגה. האוכל.

 

"שאול!"

לא עכשיו. רק לא זה. השמש קופחת, ואני עובד כבר מהבוקר על המכולה בלי הפסקה. הקול האחרון שהאוזניים שלי מסוגלות לשמוע עכשיו הוא הקול של אודי.

"שאול!"

אי אפשר להתעלם, הוא קורא לי. ושומעים על הקול שלו שזה לא "שאול, אחי, מה נשמע" אלא "שאול, יש דבר חשוב מאוד שאתה צריך לטפל בו".

"כן, אודי".

"שאול, יש דבר חשוב מאוד שאתה צריך לטפל בו".

עאלק חשוב. כשמ"פ אומר את המילה "חשוב", זה אף פעם לא יהיה משהו יותר משמעותי מלצבוע בשחור את כל האבנים בפלוגה. בשביל המבצעיות, כמובן.

"קראת את התחקיר שהבאתי לך, על הפרת נוהלי פתיחה באש?"

"זה עם ההוא מהפלוגת מסלול?"

"בדיוק. קראת את המסקנות?"

"כן, קראתי הכל".

"אתה מבין שהקטע של המראה החיצוני נמצא באחריותך".

מה יהיה עם התחקירים האלה? מישהו באיזושהי פלוגה לא הקפיד על נוהלי פתיחה באש, ולכן צריך להקפיד שההופעה החיצונית בפלוגה תהיה מדוגמת. מה הקשר?! עוד שנייה יעשו תחקיר שמישהו איבד קנס"פ ביום רביעי, ולכן צריך לעשות כל יום רביעי מסדר על כל הנגבים. הקצינים האלה באמת חושבים שככה פותרים בעיות?

"שלא יהיו תאקלים, ברור?"

"ברור".

 

אודי הציץ שוב בשעונו, בפעם הרביעית בשלוש הדקות האחרונות. מתי הוא יגמור כבר לדבר?

"אני שב ומדגיש", אמר רפי, מפקד המחזור, "באחריותו של כל מ"פ לוודא שכל מימייה ומימייה בפלוגה שלו משופצרת כמו שצריך".

כל המ"פים התחילו לפהק בדירוג. כבר חצי שעה שהוא שב ומדגיש בדיוק את אותו דבר.

"אני שב ומזהיר, תהיינה ביקורות בכל הפלוגות. וסט אחד שלא ייראה כמו שצריך…"

הוא מדבר יפה, אבל מה אפשר לעשות? מה אני אגיד למ"מים, שהממ"ח החליט פתאום שכל הווסטים ייראו טוב, ולכן עכשיו זה חשוב יותר מכל דבר אחר? הם לא יקבלו את זה. חשוב שמפקדים יבינו את החשיבות של מה שהם עושים. מראה חיצוני של וסט הוא חשוב, אבל איך מסבירים את הקפיצה הפתאומית שלו לראש סולם הערכים בפלוגה? כבר עדיף לאלתר איזה תחקיר של אירוע חמור בגדוד, שבגללו צריך עכשיו להקפיד על כל הדברים הקטנים באשר הם. אין מה לעשות. קבעתי עיקרון שדברים חייבים לבוא מתוך הבנה והזדהות, ואני אעמוד בו.

 

גלעד קרע לגזרים את העיתון.

"איך הם לא מתביישים", אמר בכעס, "'אל"מ גלעד שור צריך לפרוש מתפקידו'. אפשר לחשוב שרק בחטיבה שלנו יש תאונות. בגולני אין פליטות כדור? בצנחנים אף אחד לא מת מהתייבשות? רק עלינו מעבירים ביקורות?"

הסופה עברה על יד מחסום 44. בלו"ז להמשך היום לא היה מקום אפילו לדקה של טלפון למשפחה, ובטח שלא היה זמן לביקורות פתע, אבל אין מה לעשות. כשפוגעים בתדמית של החטיבה, צריך לדאוג שהכל יהיה תקין. לפחות בימים הקרובים. אם תגיע כתבה שנייה בתוך שבוע על פשלות בחטיבה, כבר לא יעניין אף אחד כמה מבוקשים עצרת בחודש האחרון – נכשלת בתפקידך כמח"ט.

"סבן, תעצור פה".

"אבל אנחנו צריכים להיות עוד רבע שעה ב…"

"אני יודע. תעצור פה".

הנהג עצר. גלעד יצא מהסופה, לעיניהם החיוורות של כל המפקדים והחיילים במחסום. הוא סקר את החיילים אחד אחד, עד שמצא את הסיבה שבגללה היה שווה לעצור. אחד החיילים עמד עם וסט שהכיסים למימיות שבו היו קרועים לחלוטין. ככה, באמצע המחסום.

"נצטרך לשנות את כל הלו"ז לשבוע הקרוב", הוא אמר לקשר שלו שעמד לידו. "אנחנו הולכים לעשות ביקורות בכל הבסיסים של החטיבה, כולל הבא"ח. אי אפשר לדעת מאיפה תגיע הפדיחה הבאה".

 

"יניב! יניב, בוא כבר!"

מה הוא צועק? הרגע חזרתי מהמשימה המונפצת הזאת, להיות תורן במשך שבוע באיזה אימון טיפשי של מג"דים בבקעה, וכבר צועקים עליי עוד פעם. אי אפשר לנוח יותר משלוש שניות? מה קרה?

"יניב, אמרתי לך כבר לפני שעה שאתה עולה מחסום! למה אתה עוד לא מוכן?!"

מה הוא רוצה? הרגע הגעתי, עוד לא הספקתי לבדוק אם הווסט שלי נשאר במקום שבו השארתי אות… מה זה?

"יניב! נו, מה?"

פשוט שחטו אותו. שחטו לי את הווסט. כל הכיסים של המימיות נראים כאילו הם חזרו ממלחמה בלבנון. לא שאני משתמש במימיות, אבל אי אפשר להשתמש בווסט כשהוא נראה ככה.

"יניב, עוד כמה שניות יש לך שעה ביציאה".

טוב, מה כבר יכול להיות. זה כולה מחסום, לא איזה מסדר מח"ט או משהו.

 

שבת. סוף סוף שקט, אפשר לשבת בחדר ולשפצר בנחת. אלכס פתח את ערכת השפצורים שלו, וחשכו עיניו. הבדים נעלמו. לא ייתכן שהוא השתמש בכולם, אתמול היו שם מספיק בדים כדי לשפצר עשרה וסטים. הוא זוכר זאת בבירור. הם פשוט נעלמו, כאילו מלאך המוות ירד מהשמים ולקח את כל הבד. אין בררה, הוא חייב להשיג בד חדש. הוא הביט סביבו. הווסט על הארונית בקצה החדר עומד שם כבר כמה ימים, הוא כנראה לא שייך לאף אחד.

 

ואתא הקדוש ברוך הוא, ושלח את המלאך אל ערכת השפצורים של אלכס, ששחט את הווסט של יניב, שהטריד את המח"ט שור, שגרם למג"ד לבדוק מים אצל המ"פ, שהנפיץ תחקיר על פתיחה באש לרס"פ, שנופף במקלו על המ"מ, שנבח על המ"כ, שבגלל כומתה מנומרת אחת נתן שבת לגדי, ולו נתכנו עלילות.

Malcare WordPress Security