בס"ד

כשכל עם ישראל יחגוג את חג הסוכות, הרב אביחי רונצקי יחגוג מאורע נוסף – את יום הולדתו ה-63. ממבט חיצוני, לא רואים עליו שהוא כבר מטפס במעלה גיל השישים פלוס; לפני זמן לא רב הוא עדיין לבש מדים בתור הרב הראשי לצה"ל, הוא עדיין עושה מילואים, ובין לבין הוא ממשיך לתזז במלוא המרץ בין מוקדים שונים של עשייה ציבורית בחברה הישראלית.
במה שונה יום ההולדת הזה מקודמיו? ראשית, אי אפשר להתעלם מהסערה הציבורית האחרונה, שהרב רונצקי מצא את עצמו במרכזה. לאחרונה פורסם חשד כי במהלך "צוק איתן", הרב רונצקי הדליף מידע צבאי לשר נפתלי בנט, בניגוד לנהלים. הרב רונצקי הכחיש את השמועה, ונכון לשעת סגירת הגיליון לא ידוע מה ומי עומד מאחורי הסיפור, אבל עצם הדיווח מלמד לפחות על שני דברים שמאפיינים את הרב רונצקי בימים אלה: ראשית – הוא לא נעלם מהזירה הבטחונית ועדיין מעורב בנעשה בצה"ל. שנית – הרב רונצקי הוא אחד מהאנשים הקרובים לנפתלי בנט. לא מדובר רק בידידות קרובה; הרב רונצקי הוא ממובילי הדרך של "הבית היהודי", ונותן גיבוי מלא לכל המהלכים במפלגה, כמו למשל אישור החוקה החדשה. בימים אלה, כשהמפלגה בוחנת את צעדיה הבאים, ומרשה לעצמה לפזול לעבר השלטון, הרב רונצקי הוא אחד האנשים שישפיעו על המשך הדרך.

כשהמ"פ בסיירת קלט שהוא מדבר באוויר
בימים אלה הרב רונצקי מציין לא רק 63 שנה להולדתו, אלא גם 41 שנה לאירוע ששינה את חייו – מלחמת יום כיפור. למי שלא בעניינים, נזכיר שהרב רונצקי, שעומד היום בראש ישיבת איתמר, היה באותה תקופה חילוני גמור. הוא גדל בחיפה, ולמד בפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בעיר. “לא היה לי קשר ליהדות, לא היינו אפילו חצי מסורתיים. לא קידוש, לא כלום, מקום אחר לגמרי. אבל זה היה בית חילוני ערכי, היינו בתנועות נוער.”
באיזו תנועה?
"האמת היא שמגיל 14 הייתי בפנימיה צבאית, אבל לפני כן הייתי חבר באגודת שיט, שנקראה "זבולון". היינו מתאמנים במפרץ חיפה בשיט מפרשיות, בחתירה ועוד.”
הרב רונצקי החל את המסלול הצבאי בשייטת 13, אבל בגלל בעיה רפואית נאלץ להיפרד ממנה. הוא עבר לצנחנים, שם התקדם בשרשרת הפיקוד עד לתפקיד סגן מפקד פלוגה. באותה תקופה כבר החלה אצלו התעניינות מסויימת בעולם היהודי, בעקבות המפגש הבלתי-אמצעי שלו עם חובשי כיפה. “היו איתנו בשייטת הרבה חבר'ה דתיים, מקיבוצים כמו לביא וסעד. אחד המפקדים שלי היה דתי – יונתן בשיא מקיבוץ שדה אליהו (אלוף משנה במילואים, יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית, ובין השאר שימש כיו"ר מנהלת ההתנתקות. ח.א.) הייתי קשר שלו, אז שאלתי אותו הרבה שאלות. הייתי מאוד סקרן, ושאלתי על היהדות ועל אורח החיים הדתי.”
מהצנחנים עבר הרב רונצקי לסיירת שקד, שם שירת כמפקד פלוגה. בתפקיד זה תפסה אותו מלחמת יום כיפור.
"מלחמת יום כיפור הייתה חוויה מכוננת בחיים שלי. אי אפשר לתאר מה המלחמה הזאת עשתה לחברה הישראלית, ולי בתוכה. הייתי צעיר, בן 22, אבל בוטח בעצמו ובמדינתו. המצב הכלכלי היה טוב, הצבא היה מצויין, היינו אחרי מלחמת ששת הימים, ופתאום חטפנו מכה כזו. נהרגו לנו כמעט 3,000 חיילים. הייתה תחושה של אזלת יד של רשויות המדינה, ממשלת ישראל, ראשי הצבא, אלה שכל כך סמכנו עליהם ובטחנו בהם. הכל התנפץ ברגע. זה פגע לכל החברה בביטחון העצמי, ופגע לי גם בביטחון האישי. פתאום אתה מתחיל לחשוב על החיים שלך. היה לי ברור שאני לא יכול להמשיך כפי שחייתי עד עכשיו. זה היה משהו פנימי, לא היה לי זמן לחשוב, והמשכתי בצבא.
"כשנה אחרי המלחמה, הסתיים אימון הלוחם של פלוגת אוגוסט 74'. זאת פלוגה ידועה בתולדות סיירת שקד, יצאו ממנה יובל דיסקין, מוטי שקלאר, אריק שור מנכ"ל 'תנובה', פרופסורים, רבנים ועוד. סיום אימון הלוחם של הפלוגה, אימון מפרך מאוד, נערך בסיני. אנחנו יושבים על הדיונות הלבנות והארוכות של סיני, בשעת בין ערביים, השמש שוקעת מאחורי הרי מצרים, פסטורלי כזה. דיברתי איתם בהתלהבות על רעות, על אהבת המולדת, על אחריות למדינה, ופתאום – תוך כדי דיבור – אתה מרגיש שאתה יכול להגיד דברים הפוכים באותה התלהבות. אתה מדבר על ריק, אומר דברים רק מפני שהתרגלת לומר אותם. מה זה מולדת? מה זה רעות? זאת הייתה תחושה מוזרה, כבדה. חבר שלי, שהיה מ"פ בסיירת יחד איתי, אדם חכם ורציני, עזב את הארץ. נעלם במזרח. גם אני הרגשתי שאי אפשר להמשיך באותם חיים.
מה גרם לך לא להיעלם גם כן במזרח, אלא למצוא את הדרך ליהדות?
בשנה שאחרי הצבא עבדתי עם חבורות רחוב בירושלים. זה היה חלום שחלמתי מצעירותי, להקים פנימיה לנוער עזוב. זאת הייתה עבודה אינטנסיבית, יום ולילה. באותה שנה כבר לא היה אפשר לדחוק את המחשבות והתהיות. תכננתי עם חבר שלי טיול מסביב לעולם – זה היה עוד לפני כל הגל של התרמילאים – אבל רגע לפני שטסנו, אמרתי לו שאני אצטרף אליו בהמשך. הלכתי לבקר חברים שלי מהצבא שלמדו ב'מרכז'. למדו שם מוטי שקלאר, הרב שלמה וייס, כצל'ה. הביקור הזה הלם בי; בחורים כמוך, יושבים כל היום ולומדים גמרא. לא ידעתי בכלל מה זה גמרא. דיברנו, התחלתי להכיר יותר מקרוב, נכנסתי למכון מאיר שהיה אז דירה של 2 וחצי חדרים. הרב פרומן היה מראשוני המלמדים שם, הוא הרשים אותי מאוד. עם הזמן נכנסתי יותר ויותר פנימה.
"רציתי להיכנס ללמוד במרכז, ושאלו אותי אם אני מתפלל. עניתי שלא, אבל אני לומד על התפילה. הרשו לי ללמוד בחדרים שבחוץ, אבל לא בהיכל הישיבה עצמו. אחד הרבנים הפגיש אותי עם הרב צבי יהודה קוק; הגעתי בלי כיפה, ומישהו דחף לי כיפה לראש כשנכנסתי. הרב צבי יהודה שאל אותי: אתה תמיד הולך עם כיפה? אמרתי: לא. הוא שאל: אז למה עכשיו אתה עם כיפה? עניתי שמישהו הביא לי כיפה לחבוש. הוא אמר לי שבעצם הכיפה לא נמצאת בהלכה, אין לה מקור בגמרא וברמב"ם, והיא לא אמורה להפריד בין יהודי ליהודי. הוא שאל מה אני עושה, מה אני רוצה ללמוד, התעניין, הקשיב. זה מאוד דיבר אלי. 'רבנים פה נחמדים,' אמרתי אז לעצמי, 'ננסה, נראה עוד קצת מה יש כאן'. המאור שבתורה החזיר אותי למוטב, והתחלתי ללמוד הרבה, לבלוע את כל מה שלא הספקתי כילד. למדתי כמו מ"פ – רק שלוש שעות שינה בלילה.”

להתגייס לצבא של דוד המלך
מאז הכניסה ל'מרכז הרב', הרב רונצקי נמצא עמוק בעולם התורה. הוא כיהן כר"מ בישיבת עטרת כהנים בירושלים, ועומד כ-15 שנה בראש הישיבה באיתמר, אבל רבים זוכרים אותו בעיקר בתור הרב הראשי לצה"ל לשעבר. הסיבה לכך היא, כנראה, המהפכה האדירה שהוא חולל במשמעותו של התפקיד הזה. הרב רונצקי נכנס לרבנות הצבאית עם מגמה ברורה: לקחת את הרבנים שאחראים רק על כשרות ועירוב, ולהפוך אותם לגורמים מרכזיים ביחידות שלהם, שמחדירים בחיילים ובמפקדים רוח יהודית, אמונה ומוטיבציה. המהפכה התחילה, למעשה, בעצם הבחירה ברב בעל רקורד צבאי מרשים. "החבורה שלנו, ברבנות הצבאית, הייתה יחידה צבאית קרבית. רבנים שהיו קצינים ויכלו להיות עם החיילים באימונים, בתרגילים ובמלחמה. כשהייתי חייל לא ראיתי רבנים בכלל, והיום הרבנים הם חלק אורגני מהיחידה, ולא רק מפקחים שעושים ביקורת כשרות.”
הרב רונצקי שימש דוגמה אישית לרבנים הצבאיים, כשירד בעצמו לשטח וביקר לעיתים תכופות ביחידות. הוא ספג ביקורת מגורמים חילוניים על החדרת ערכים דתיים לצה”ל, וגם קצת מתוך העולם הדתי, כשהצטרף לפעילות מבצעית בשבת. ארבע שנים לאחר סיום תפקידו, היה אפשר לראות במהלך "צוק איתן" את פירות המהלך שהוביל – רבנים שמסתובבים בשטח, והגברת תודעה יהודית בקרב הלוחמים, הפכו לחלק מהנוף הצה"לי.
"כדי לנצח במלחמה צריך שני דברים: צריך לדעת להילחם, וצריך רוח לחימה. לדעת להילחם – בשביל זה מתאמנים בכל האימונים; רוח לחימה – הרבה פעמים למפקדים אין את זה. היו מבקשים ממני בכל היחידות לבוא לדבר עם החיילים.”
רבים מקוראי המגזין מריחים כבר את הגיוס לצה"ל. חלקם כבר על מדים. מי שלא נמצא במקרה ברבנות הצבאית – איך הוא יכול לתרום לחיזוק הרוח בצה"ל?
בעצם זה שהוא חייל, ורואה בשירות הצבאי את אחת המצוות הגדולות, שהתחדשו אחרי אלפיים שנות גלות. מצווה של עזרת ישראל מיד צר, של שחרור ארץ ישראל, לדאוג שעם ישראל יוכל לממש את השליחות שלו בארץ ישראל, זה ממש להיות בחילותיו של דוד המלך. אלה מילים גבוהות, וצריך לתרגם אותן להצטיינות במקצוע הצבאי, להיות ממושמע, להיות הקלע הכי טוב, לעבור את בוחן 'בראור' בתוצאה הכי טובה, להיות קצין, להגדיל ראש. הגמרא אומרת ביומא שקידוש השם נעשה על ידי מי שמדבר יפה, מי שמנהל כראוי משא ומתן עם הבריות, ואנשים רואים כמה מתוקנים מעשיו. גם בצבא חשוב היחס לחברים, אבל חשוב גם להצטיין מקצועית. כשחילוני מצטיין בקורס, אומרים 'תראו איך משה מצטיין', ולא 'איך החילוני הזה מצטיין'. אבל כשדתי מצטיין אומרים 'תראו את הדתי הזה', זה קידוש שם שמים.
אחד האנשים שהכי השפיעו עלי בצבא היה אלי שגיא, שהגיע מישיבת הכותל. הוא הרשים אותי. הוא לא הבליט את הדתיות שלו, וגם לא התבייש בה. הוא השפיע עלי בלי מילים, לא החלפתי איתו אף פעם אפילו מילה, אבל האישיות שלו הייתה מיוחדת.

הפוליטיקה היא הכלי למהות
כאמור, בשנתיים האחרונות גברה המעורבות של הרב רונצקי בחיים הפוליטיים. האמת היא שהוא היה יכול להיות היום שר בממשלת ישראל; כמה חודשים לפני הבחירות האחרונות, הוא היה מספר 2 ברשימת "הישראלים" בראשות נפתלי בנט. לבסוף החליט בנט להתמודד בפריימריז של "הבית היהודי", והרב רונצקי ויתר על כך. "כשהבחירות נראו קרובות, לפני שמופז הצטרף לממשלת אחדות עם נתניהו, ישבנו בבית של איילת, על גדות הירקון. התלבטנו מה עושים עכשיו, והוחלט ברוב של שניים, נגדי, ללכת לפריימריז בבית היהודי. לא רציתי ללכת לבית היהודי, חששתי מזה. ברגע האחרון החלטתי למשוך את עצמי מזה, ולא לרוץ לכנסת. היום אני חבר סיעה מבלי להיות ח"כ.”
למה לך פוליטיקה עכשיו?
הצד הפוליטי הוא הכלי שדרכו אמורים להביא לידי ביטוי מהות. מנהלת הזהות היהודית, שאני עומד בראשה עם אלי לבנון, הייתה יכולה לקום רק בעזרת מפלגה ועל ידי החלטת ממשלה. כל המהפכות במשרד הדתות, בכשרות, בנישואין, כל מה שנפתלי עושה כחבר קבינט. והוא עושה הרבה דברים, השיח שלו הוא כל כולו יהדות. בלי ללמוד, זה זורם לו בוורידים, הוא נושא את היהדות בגאון. בעלי מידות עצום. גם איילת. היתרון שלהם הוא שחוץ מאהבת הארץ והעם, הם גם מעשיים.
החוקה החדשה של הבית היהודי אמורה להפוך אותה לרחבה יותר. אתה מעדיף מפלגה ימנית-לאומית גדולה, על פני מפלגה דתית?
היעד שלנו הוא לדאוג שהחברה הישראלית תהיה מחוברת יותר למסורת שלה, לעמוד השדרה הלאומי שלה, לארץ ישראל. המסורת יכולה להיות ציונות, תורה, כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה. אסור שערכים כאלה יהיו סקטוריאליים. יש לנו עם שלם, שהוא עם נהדר, וצריך לראות איך מחברים אותו לכל זה.
נשמע שהמפלגה מתמקדת במכנה המשותף הבסיסי של המחנה הלאומי. זה לא יטשטש את הערכים שמאפיינים דווקא את המחנה הדתי? ערכים דתיים לא יידחקו לפינה?
אני לא מבין את השאלה. יכול להיות שבנושאים דתיים מסוימים יש צורך להתפשר, ואנחנו דנים על זה. לא תמיד צריך ללכת לפי השיטות המחמירות. אני מארגן לסיעה ימי עיון עם גדולי הרבנים, ואנחנו יושבים ביחד וחושבים. הרב דרוקמן ישב איתנו על החוקה, ועל חוק הגיור, אם הוא יתנגד למשהו – אנחנו נעשה מה שהוא יגיד. אבל להישאר מפלגה קטנה כמו קודם? לשמר את הנישה הקטנה, עם הפנים המכורכמות והמקפידות, ולעשות הפגנות? עם עוד כמה מנדטים אפשר להיות מפלגת שלטון, וזה דבר אחר לגמרי. לנפתלי יש יכולות של ראש ממשלה. אנחנו לא רוצים את זה? אני באמת לא מבין את הביקורת הקשה של המתנגדים, אבל אני מלמד זכות עליהם, שהם פשוט לא מכירים את נפתלי ואת איילת.

קודם כל להתמלא
מה המסר שלך לקוראי המגזין? מה, לדעתך, השליחות המרכזית של בני הנוער הדתיים היום?
באופן כללי, כל אחד צריך לחשוב איך הוא עושה הכי טוב למען עם ישראל, אבל אני חושב שהתחום העיקרי היום הוא הקירוב. כפי שלפני קום המדינה היו משימות כמו ייבוש ביצות ובניית צבא, עכשיו המשימה היא לחבר את האחים שלנו. לחבר את כל אלה שמנותקים מתורה ומצוות, לעשות להם הכרות עם התנ"ך. לקרב את עם ישראל למה שהוא באמת, ליהדות שלו, לעם שלו, לארץ שלו, לגאווה הלאומית. המשימה מוטלת על כל מדריך, או מורה, אבל גם אתה מהנדס או חקלאי – תן דעתך על השכנים שלך, על החברים לעבודה. יש היום רחוק גדול מאוד, אבל ביקוש גדול מאוד, רצון של אנשים להכיר. זו המשימה העיקרית של הדור שלנו.
אז זה מה שהחבר'ה מהתיכונים, מהישיבות ומהאולפנות צריכים לעשות עכשיו? לקום ולדבר עם השכנים גלויי הראש?
מה שצריך לעשות בינתיים זה ללמוד. אני לא יודע כמה תועלת יש במפגשים בין דתיים חילונים בגילאים הצעירים, הכל עדיין בוסרי, לא ברמה גבוהה. בגילאים הצעירים צריך להתמלא, כדי שאחר כך בצבא, ולאחר מכן בחיים האזרחיים, יהיה לכם מה לומר. גם התנדבויות וכדומה זה חשוב, אבל העיקר הוא לבנות את עצמך, כדי שאחר כך תוכל להשפיע גם על אחרים.

Malcare WordPress Security