לא היו ימים טובים לבתי הכנסת כימי תקופת טבת בשעת מנחה. כיון שהיום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים טרם ישובו לביתם קודם שקיעת החמה, ונמצאו בתי הכנסת ריקים מאחיהם שבשדות ובבתי המלאכה. או אז קמים אותם שניים ושלושה מתפללים ותיקים שבבית הכנסת ויוצאים לתור אחר אחיהם שמהלכים ברחוב, ומכניסים אותם תחת כנפי השכינה לזמן מועט.
ואף אני מהלך הייתי ברחוב אותה שעה, אלא שלא נתתי את לבי לכל זאת, ואפשר שאילו היו הדברים עולים בדעתי הייתי נפנה לרחוב אחר. מכל מקום, כיון שעברתי על יד בית הכנסת זכרון נסים, יצא לקראתי זקן אחד ואמר לי: בוא, בני, שהעולם אתה. משראה שאין אני מבין דבריו, הוסיף ואמר: תשעה יהודים אנו, הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד, ואתה העשירי, העולם, שקול כנגד כל העולם כולו. אמרתי לו, שמא עשירי אני, אלא שהשביעי והשמיני והתשיעי עדיין לא הגיעו? נענה ואמר לי: חלילה לי מעשות זאת, הלא אמרתי לך שתשעה אנו בבית הכנסת, בוא ותזכה להיות המשלים מתי מעט לציבור שלם ששכינה מצויה בו.
נכנסתי לבית הכנסת וישבתי בו עד עלות המנחה. אחר שנסתיימה התפילה אמרו לי: הנה באת בצל קורתנו, ולמה לא תשב עמנו אף לסעודת מצוה של חברנו אברהם הלוי, שהיום יום פטירת אמו, ונדב לבו אותו לתרום סעודה צנועה לעלוי נשמתה. שב ואכול בלחמנו, ואף תשלים לנו מניין לקדיש אחר שנלמד משנה לעלוי נשמה.
אחר שהגישו מעט מציות ודג מלוח ואמרו דברי תורה, נפנו לברך ברכת המזון. שאלו המסובים: מי יזמן? אמר אחד מהם: דוד עלנרויס יזמן, שהוא כהן. צחק חבירו ואמר: אם יזמן דוד עלנרויס, ודאי נשיר שיר המעלות. בא השלישי והכריע ביניהם, ואמר: בכבוד רבי דוד, לך נאה לברך, והרשות בידך לשיר שיר המעלות, ובלבד שתאמר לנו מה נכבד היום, שהרי לא חודש היום ולא שבת.
גחנתי ולחשתי באזנו של היושב לימיני: מי הוא זה ואי זה הוא דוד עלנרויס, ומפני מה נקרא כן? רמז לי על אחד המסובים ואמר: זהו דוד עלנרויס, שנקרא כך מפני שהוא בנו של ר' יוסף עלנרויס. ומה ששוחקין עליו הבריות, אין זה לגנותו חלילה, אלא שבכל יום ויום מתאמץ הוא למצוא איזו טצדקא לומר שיר המעלות, אף ביום שאומרים בו תחנון.
נענה דוד עלנרויס ואמר: ביום זה נסתלק הרב גרשון העלער, בעל ה"אהל גרשון", ועל כן יום הלולא הוא. פתח ושר שיר המעלות בפנים שוחקות.

חסידים אומרים, לא נברא תחנון אלא לשמח לבותיהם של ישראל ביום שאין בו תחנון. אין לך שעה של קורת רוח בעולם הזה יותר משעה זו שמדלג שליח הצבור לומר חצי קדיש. ואם תאמר, לשמחה מה זו עושה? כלום נתפנה זמנם של המתפללים ליתר על שתי דקות? ודאי לא. כלום נחלשת דעתם כאשר הם מכים על לב ואומרים אשמנו בגדנו גזלנו? יש בזה מן ההגיון, אלא שאף בקהילות אשכנז שאומרים נפילת אפיים לבד בלא ודוי שמחים בשמחה זו. שמא שמחים הם להפטר מחובת התחנונים לפני הקדוש ברוך הוא? חלילה לומר כן על ישראל קדושים. על כרחך, לא על התחנון שנדחה שמחתם, אלא על עצומו של יום שנקרא מעתה יום שאין בו תחנון, ומכאן שאין יום זה דומה לשאר ימי ההבל אשר אין בהם חפץ. על כן היו חסידים ויראי שמים משבחים את אותם יהודים שמבקשים תואנה להבטל מן התחנון, או לכל הפחות מלמדים עליהם זכות.
מעלה יתרה עליהם, אלו שאומרים להגיד שיר המעלות לפני ברכת המזון. כיון שמזמור שיר המעלות אינו קצר ממזמור על נהרות בבל, חזקה על המורים להגיד שיר המעלות שכוונתם לשם שמים. ממילא דנתי גם אני את דוד עלנרויס זה לכף זכות, שמסתמא אין דעתו אלא לשמוח ולשמח את הבריות.

אחר שנסתיימה תפילת מעריב, הלכתי אצל דוד עלנרויס ושאלתיו מי הוא זה ואי זה הוא הרב גרשון העלער, שיום פטירתו הוא יום שמחה לישראל. נענה ואמר לי: מה אומר ומה אדבר, אינני יודע כלל מיהו, אלא שספרו אהל גרשון מונח בארון, ואף זכורני שראיתי כמה תלמידי חכמים מובהקים מעיינים בו בשבת אחר התפילה. ואם תאמר, מפני מה אני שמח ביום פטירתו של תלמיד חכם שאיני מכירו כלל? אדרבה, היא הנותנת, שהרי ביום זה נסתלק גופו של הרב העלער שלא ראיתי מעולם ואינו אלא בשר ודם, ונשתיירה רק תורתו הזאת שהוגים בה בבתי מדרשות.
משראה שאין דבריו מתיישבים על לבי, התיישב וסח לי כל אותו המעשה.
אבי מורי עליו השלום, איש נוח לבריות היה, ולא היתה בו אפילו שמינית שבשמינית של כעס וקפידא. אף על פי כן, בשעה שהיינו אוכלים כאחד, ומסיימים סעודתנו ולבנו טוב עלינו, היו פניו מתכרכמות. ואם היה מי מאתנו פותח בדברי חיוך והלצה, כדרכן של הבריות כשהן שבעין ולב אחד להן, היה דופק על השולחן להסותנו. או אז, כשהיינו משתתקים מחמת יראתו, היה אבי קם בחמתו ממקומו וקורא בקול גדול: כסבורים אתם שלחם אכלתם? שפירות אכלתם? שמיני מגדים אכלתם? שיין שתיתם? הלא כקש ותבן ייחשבו הם לעומת מזונה של ארץ ישראל, שרוח אלוקים מברכת את לחמה ואת מימיה! מיום שגלינו מארצנו, דין הוא שלא נאכל לחם ולא נשתה יין, שבין כה וכה אך עפר אנו אוכלים כל ימי חיינו על אדמת נכר!
והיה מתהלך בחדר אנה ואנה, והלוך ילך ובכה, ולו יש סכין בידו כי אז היה חובל בעצמו. אחרי כן היה שב למקומו, ופותח ואומר על נהרות בבל. שם ישבנו גם בכינו, איך נשיר את שיר ה' על אדמת ניכר, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. כך היה מנהגו בכל יום ויום, בין ביום שאומרים בו תחנון ובין ביום שאין אומרים בו. ואם היה מזדמן לביתנו אחד מן הלמדנים, והיה מקשה שהיום פסח שני, או ערב חנוכה, או בין שמחת תורה לראש חודש מרחשוון, היה מוצא פרצה לטעון כנגדו: לא נזכרו ימים אלו בפוסקים הראשונים, ויש לערער על המנהג ועוד כיוצא בזה. על כן קרא שמו יוסף עלנרויס, דהיינו יוסף על־נהרות.

סיים דוד עלנרויס ואמר: ועתה, נערי, הלא תדע כי מרובה מדה טובה ממדת פורענות; ולמה זה אנוכי, שזכיתי לעלות לארץ ישראל, ואף לאכול מפריה ולשבוע מטובה, לא אברך עליה בקדושה ובטהרה, ואודה לה' על שזיכני לראות בשובו את שיבת ציון, אף בימים שאומרים בהם תחנון?

Malcare WordPress Security