אולי לא תמיד אנחנו שמים לב, אבל בימים האלה רבים מאיתנו הופכים לסופרי ילדים.

זה מתחיל ברגע שהילדה מגיעה מהגן ושואלת איך קמה המדינה. היא לא הבינה את כל מה שהגננת סיפרה, אבל היא קלטה את הרושם שההורים הם הכתובת לשאלות על הסיפור. אין לאן לשלוח אותה; בפסח אולי יכולנו להפנות אותה להגדה, שתנסח את הסיפור במקומנו, כפי שעשתה לפני כן מגילת אסתר בפורים. אבל ליום העצמאות טרם נכתב טקסט קנוני שיעשה לכולנו את העבודה. גם האפשרות האהובה על ההורים בכל תחום שהוא – לשלוח את הילדים לסבא וסבתא – אט אט מאבדת רלוונטיות, לצערנו. פחות ופחות סבתות יכולות לשבת בצוותא על הספסל שבגינה, ולספר מה היה לפני המדינה. עכשיו תורנו לספר את הסיפור לילדים.

זה לא פשוט, כי לא רק שהילד הממוצע מתקשה לקלוט מה הלך פה בתש"ח, הוא אפילו לא יודע מתי זה. לא משה רבנו הקים את המדינה, נכון? הרי הוא לא נכנס לארץ ישראל, אז יהושע הקים את המדינה עם בן־גוריון? ואם זה קרה לפני הרבה שנים, האם לצבא במלחמת העצמאות היו דינוזאורים? מושגי הזמן המבולבלים בגיל הרך, ואפילו בגיל בית הספר, הם רק דוגמה אחת לאתגרים שלנו כשאנחנו מספרים על הקמת המדינה.

 

אז איך עושים את זה? כמה עצות מתחום ספרות הילדים.

  1. עלילה. ספרים למבוגרים יכולים להתפתל סביב עצמם, אבל ילדים צריכים מסגרת עלילתית ברורה. התחלה-אמצע-סוף. מה ההתחלה? לשיקולכם – בראשית המאה העשרים, ביציאה לגלות בית שני או בברית בין הבתרים. מה הסוף? אולי בהכרזת העצמאות, אולי בשביתת הנשק ואולי האופק עוד רחוק. העיקר שתהיה מסגרת.
  2. מתח והפתעה. הדרמה מסייעת לקלוט שיש בסיפור התרחשות, שמשהו משמעותי קורה. כמה שנבליט את הניגוד בין הגנות לשבח, בין תלאות הגלות לחירות במדינה, יובן יותר שהתרחש כאן משהו. ככל שנגביר את המתח והסקרנות – למשל, על ידי תיאור ההצבעה באו"ם וכסיסת הציפורניים הלאומית סביבה – יהיה אפשר לחוש את גודל המהפך.
  3. הזדהות. בדומה לטקסט שנבחר להגדה של פסח – תיאור יציאת מצרים בגוף ראשון רבים – גם הסיפור של המדינה אינו סיפור "שלהם". של היהודים שחיו אז, או של סבא וסבתא. היינו בגלות, בארצות אחרות לא רצו אותנו, עלינו לארץ, בנינו בתים, הקמנו יישובים, קיבלנו את המדינה. אם נדגיש שזה הסיפור שלנו, זה יעזור לילדים להפנים שהסיפור הוא גם שלהם.
  4. המחשה. בפסח אנו משתמשים במצה ובמרור כדי לשחזר את הסיפור, אבל ביום העצמאות זה קל יותר. הפריטים מהסיפור המקורי עדיין כאן. התמונה בבית של סבא? זה מאניית המעפילים שסיפרנו עליה הרגע. היישוב שאנחנו עוברים לידו כשאנחנו נוסעים לשבת? החלוצים שעלו ראשונים לארץ הקימו אותו. ואפשר גם פשוט יותר: הדגל, צבעי כחול לבן, המשטרה, המדים של האח הגדול שבצה"ל, כל זה התחיל רק כשקמה המדינה.
  5. בלי אותיות קטנות. שהקרבה לאירועים לא תהרוס לנו: אנחנו יודעים הרבה על הקמת המדינה, ולפעמים זה יותר מדי. לא צריך לפרט על העלייה הראשונה מול העלייה השנייה, תכנית אוגנדה, הספר הלבן, פיצוץ מלון המלך דוד והתאריך המדויק של מבצע עובדה. ככל שהסיפור יהיה פשוט ובסיסי, הוא יעבור יותר בקלות.

 

לפני הזיקוקים, לפני עוד נגלה של קבב, מבלי לפגוע בכבודם ובחשיבותם – יש לנו מצווה לקיים. לפרסם את הנס, למלא את משימת "והגדת לבנך" המחודשת. אין כוח לספר? אין בעיה, אבל תדע כל אם עברייה שהיא מפקירה את ילדיה בידי התפיסה הנרטולוגית, שתדאג לספק לילד אלף ואחד נרטיבים סביב המדינה – וספק אם אחד מהם יציין שבארץ ישראל קם העם היהודי.

וכל המרבה לספר בשוב ה' את שיבת ציון (ובמקביל ממעיט, מקצר, מתמצת, ממקד, מרכך ומעדן), הרי זה משובח.

Malcare WordPress Security