"בחייך, תחליף שיר", ביקש פסי, בפעם החמישית בתוך חצי שעה. במשך כל אותה מחצית השעה ניגן יוסי נעימות נוגות ומרטיטות לב. זה לא היה חריג במיוחד, בהתחשב בעובדה שיוסי היה כינור; ובכל זאת הפעם הנגינה הייתה ארוכה מתמיד, נוגה מתמיד.

"בסדר, הבנו, אתה בדיכאון. כולנו בדיכאון. אבל אולי לפחות תחליף שיר?" הפציר בו פסי הקלרינט בפעם השישית, שלא הועילה יותר מחמש קודמותיה. "בקצב הזה האדמו"ר באמת יעיף אותנו. במקום להוציא אותו ממצב הרוח הקודר שלו, אנחנו רק נצער אותו עוד יותר".

יוסי הכינור לא ענה. הסיבה לנגינה העצובה שלו הייתה מובנת בהחלט, לאור המשבר שנקלע אליו הבעלים שלו ושל פסי, הרבי מגרוז'ניצע. משבר שכמוהו לא ידע שום אדמו"ר בתולדות החסידות.

החסידים הקרובים ביותר לרבי הבחינו בניצניו של המשבר כמה חודשים לפני כן, כשביקשו ממנו במהלך הטיש ללמד ניגון, והוא סירב. החסידים הרחוקים יותר התוודעו למצב הקשה בשמחת תורה, החג שבו הרבי היה מלחין ניגון חדש מדי שנה בשנה, ורק השנה הוא הודיע פתאום על כאב גרון שמעכב על ידו. יתר החסידים הבינו את העניין רק כשהרבי הודיע במפורש שלא ילחין ניגון לקראת פסח הקרב ובא. בהתחלה הם כעסו על ששת חבריהם שידעו הכל ולא סיפרו להם, אחר כך שניהם סיפרו זה לזה את הסוד וסיפקו את תחושת הצורך לומר אותו למישהו. ורק אז הם קלטו את גודל האסון: הרבי איבד את היכולת להלחין ניגונים.

יוסי שמע את הבשורה הכואבת מהנרתיק שלו, שממנו לא יצא כבר זמן רב. הוא ידע שלא היה קל לרבי להשלים עם המצב, הרי הוא היה העד לכל ניסיונותיו המאומצים ליצור לחן חדש. לילה אחר לילה היה הרבי טובל במקווה, לומד דף גמרא וחמישה דפים בזוהר הקדוש, אומר שני מזמורי תהילים, מכוון כוונות, קושר כתרים לאותיות, נוטל אותו – כלומר את יוסי הכינור – ומנגן שלושה תווים. בהגיעו לתו הרביעי היה הרבי עוצר, חושב מהיכן רצף התווים שניגן מוכר לו, ואז מזהה שאכן מדובר בלחן עתיק ומשומש. באותו רגע היה הרבי זועק זעקה מרה, משיב את יוסי למקומו, אומר תיקון חצות ובוכה על גלות השכינה עד עלות השחר. ואיש לא היה שומע את זעקותיו הנוראות, מלבד פסי הקלרינט שהיה מתלונן שאי אפשר לישון ככה.

יוסי פסק לרגע מנגינתו. "מה פירוש 'באמת יעיף אותנו'?" שאל את פסי.

"יגיד 'לשם ייחוד', יתכוון להידבק במידת האמת ויעיף אותנו. נו, מה כבר יכול להיות הפירוש של 'באמת יעיף אותנו'?" השיב פסי בקוצר רוח. הוא תמיד היה קצר רוח, בעיקר בגלל סגנון נגינתו של הרבי; הוא לא היה מכניס את כל הרוח בקלרינט בפעם אחת, אלא מנגן תווים קצרים וקופצניים, כשאצבעותיו מדלגות בזריזות מופלאה בין החורים.

"לא ייתכן, הרי אני הכינור לשיריו", אמר יוסי, "בלתי אפשרי שהוא ייפטר ממני פתאום".

"זה בדיוק העניין, אנחנו אלו שמנגנים את כל שיריו", הסביר פסי, "ולכן סביר שאנחנו נהיה הנאשמים העיקריים. הוא ישיג כלי נגינה אחרים, כדי לנסות להלחין בעזרתם ניגונים חדשים, ואנחנו נעלה אבק במחסן. או נימכר לגוי".

"זה נורא!" נחרד הכינור.

"מה, להימכר לגוי? האמת היא שזה לא סיפור גדול, אני עובר את זה כל שנה. אתה כלי קשת, אבל בי הוא נושף במשך השנה בפה שיש בו חשש חמץ, ולכן הוא מחמיר למכור אותי לפני פסח. זה לא כל כך נורא, הבעיה היחידה היא לבלות שבוע באותו ארגז עם קופסת הבשמים. היא משעממת להחריד".

יוסי הזדעזע, מה שהביא אותו לנגן מנגינה כואבת עוד יותר מזו שלפניה. "די, אני מבקש ממך בפעם השמינית, תחליף שיר!" התחנן פסי, שלא היה חזק כל כך בחשבון. למזלו, נגינתו של יוסי נקטעה ברגע אחד – הרגע שבו הרבי נכנס לחדר.

הייתה זו שעת לילה מאוחרת. הרבי פתח את דלת החדר, ורוח סערה נכנסה עמו מבחוץ פנימה. הוא סגר את הדלת, הניח מגבת ספוגה במים על המתלה והתיישב מול הסטנדר. הוא הדליק את העששית, פתח את מסכת מנחות ורכן עליה. כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה… ניקב תוכו של ה"א כשר… נו, ודאי שכשר ספר התורה, מה הסברא לומר אחרת? מה ההווה אמינא, מה חידשה הגמרא בזה?

הוסיף הרבי ללמוד בעיון, כשהוא דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. אחר כך סגר את הגמרא וקרא בזוהר. רוח נכנסה מהחלון וכיבתה את העששית. הרבי סגר את הספר ופרץ בבכי.

לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי. לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי. ריבונו של עולם, מה כבר ביקשתי, להלחין ניגונים לעבודתך. לשמח לבבות נדאבים, להחיות רוח שפלים, להפך מרירו למיתקא וחשוכא לנהורא, לקרב את בוא המשיח בסוף כמה דורות. אנא, ריבונו של עולם, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, צמאה נפשי לאלוקים לקל חי, אל תשליכני לעת זקנה.

ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא פעם ולא פעמיים גמרתי בלבי לקבל על עצמי גלות, ובכל פעם ראיתי בחלום הלילה שמעכבין אותי מן השמים. ריבונו של עולם, ממה נפשך? אם חטאתי – הנח לי לגלות ולכפר על עוונותיי, ואם לא חטאתי – אנא השב לי ששון ישעך והשיבני לעמוד ולנגן לפניך…

 

"גלות!" לחשו יוסי ופסי פה אחד.

"איך לא חשבתי על זה!" המשיך יוסי.

"איזה מזל שהוא לא חשב על זה!" המשיך פסי. כעבור רגע הוא הבין מה אמר חברו. "השתגעת? אתה רוצה שהוא יחשוב על זה? אתה מתכנן חופשת סקי של גלגולי שלג בערבות רוסיה?"

"אין מה לעשות", אמר יוסי בפסקנות, "בשביל לכפר על חטאים צריך גלות".

"אבל הוא אמר שמן השמים לא נותנים לו לעשות את זה!"

"ודאי שלא נותנים, כי החטא אינו שלו אלא שלנו, כמו שאתה בעצמך אמרת. קדימה, ארוז את המטלית שלך, יוצאים לדרך".

 

***

 

גידי גונן היה יהודי מכובד בעל שלוש חליפות ושבע עניבות, מלבד חולצות, מכנסיים ולבנים רגילים. הוא גם נהג להניח תפילין, והיה לו ילד שביקש ממנו לקנות לו בחו"ל מסוק על שלט. אלו הנתונים העיקריים שידעו יוסי ופסי על האיש שהצטרפו אליו לטיסה, כולם על פי תכולת המזוודה שלתוכה התגנבו.

הטיסה לא הייתה קלה. יוסי עבר אותה בשקט יחסית, אבל פסי הרגיש מפורק לחלוטין. ראשית, מפני שהוא נאלץ לפרק את עצמו לחלקים כדי שיהיה לו מקום במזוודה העמוסה; שנית, הפריעה לו העובדה שהחליפות, העניבות, התפילין והמסוק עדיין לא סיפקו להם תשובה לשאלה המסקרנת – לאן בכלל הם נוסעים (המסוק ענה שאין לו מושג כי הוא חדש ונקנה רק אתמול, וכל האחרים סתם שתקו).

"הירגע", אמר יוסי בטון בוטח, דו דיאז נמוך. "בדרך כלל אתה ספונטני ואוהב אלתורים, לא?"

"תלוי באיזו מדינה אני נמצא", השיב פסי. "מה יקרה אם נגיע לספרד, וידרשו ממני לנגן סלסה?"

"אין מה לעשות, זה חלק מהתיקון שמוטל עלינו", אמר יוסי. "קיבלנו על עצמנו גלות, אנחנו לא אמורים לשלוט במצב".

 

פתאום שמעו השניים קולות נגינה בלתי מזוהים. כעבור כמה דקות, באופן פתאומי לא פחות, רוכסן המזוודה נפתח. רק אז גילו יוסי ופסי שהם כבר מזמן לא על מטוס. הם על הקרקע במקום גדול ורחב, שאותו הם פירשו על פי ההקשר כנמל התעופה. המסוק התקרב אל פתח המזוודה כדי לראות את הארץ החדשה שאליה הגיע, עניבה אחת זינקה החוצה מהמזוודה והוחזרה מיד, ורק יוסי ופסי ניסו לזהות את מקור קולות הנגינה. משראו שלא יוכלו לעשות זאת מתוך מזוודה צפופה ועמוסה, ניצלו גם הם את הרוכסן הפתוח – וקפצו החוצה.

מולם עמדה חבורת בחורים צעירים, ששרו בקול רם שירים שיוסי ופסי לא הכירו. כמה מהם הניפו שלטים גדולים, ואחד החזיק בידו כלי נגינה בעל מיתרים, שדמה במידת מה ליוסי. הם החלו לרוץ לכיוון החבורה, אך עד מהרה גילו שהריצה הזו מסכנת את חייהם. מה שהביא אותם לגילוי החשוב הוא איש אחד שבעט בטעות ביוסי, ואישה שגלגלה בטעות את פסי על הרצפה, והוציאה ממנו ארפג'ו מינורי חלוש. לבסוף הם הצליחו לפלס דרך בתוך ההמולה, ולהגיע אל ההמצאה המעניינת שנראתה דומה ליוסי. "הבאנו שלום עליכם", ניגנה.

"חבל", אמר יוסי, "גם אנחנו היינו יכולים להביא שלום עליכם, או לפחות י"ל פרץ".

לפתע היא הפנתה את מבטה לעברם. היא הביטה בהם טובה וחכמה, כמו בבן השב הביתה מן הדרך. "אקסקיוז מי", אמרה בשפה משונה, "וור אר יו פרום?"

"אתה הוותיק והמנוסה מאתנו", לחש פסי. "מה זה אקסקיוז מי? מי מז'ור, מי מינור, מי במול?"

"אני שומעת שאתם מדברים עברית!" קראה בעלת המיתרים בפליאה. "ברוכים הבאים לישראל!"

הצלילים נעתקו מפיהם של יוסי ופסי. ארץ ישראל הוזכרה בשירים רבים שניגנו בימי חייהם, אבל המחשבה שיגיעו אליה באמת נראתה סבירה כמו המחשבה שיופיעו בקרנבל בריו דה ז'נירו.

"נעים מאוד!" קרא יוסי בהתרגשות. "שמי יוסי הכינור, וזה פסי הקלרינט. מי את? ומי מנגן בך?"

"אני גיטרה", אמרה בעלת המיתרים, "מישהו פורט עליי. אני זוכרת את כל מי שניגן עליי, אבל לא מכירה את מי שמנגן ברגע זה. באתם לביקור, או שאתם עושים עלייה ממש?"

"אני לא עושה עליות של ממש, בדרך כלל רק בחצי טון", אמר פסי.

"אנחנו מחפשים מקום להתארח בו", אמר יוסי, "אולי את…"

"אשמח לארח אתכם!" אמרה הגיטרה באדיבות. "זה הזמן, לפני הקיץ. שעריו הלב פותח, ותמיד ברוכים הנכנסים!"

יוסי שמח בלבו לשמע רוח הכנסת האורחים הלבבית. פסי תהה בלבו אם כולם בארץ ישראל מדברים בלשון מליצית שכזו. עוד הם מהרהרים, והבחור שניגן בגיטרה ארז אותה בנרתיק, והם מיהרו לקפוץ פנימה גם כן. "נצאה אל הדרך!" היא לחשה להם, "אל בלי אן הרחק לנדוד!"

 

תוך כדי נסיעה במושב האחורי סיפרה הגיטרה ליוסי ולפסי על הארץ שאליה הגיעו. "הוי, ארצי מולדתי", אמרה נרגשת, "ארץ שכורת שמש. הייתי בפריז וגם ברומא, אך אין מקום כמו ארץ ישראל".

"עכשיו אביב כאן, נכון?" שאל פסי.

"כן, כבר אביב, והגבעות כולן ירוק בוער. באתם בדיוק בזמן! ריח פרדסי אביב, שיר צלצל גמלת. בפלגים נפלה רינה, לבלבו בגן העצים, הדובדבנייה הלבינה".

פסי הציץ מבעד לרוכסן הסגור רק למחצה, וגילה שהם די קרובים לחלון. הוא הביט וראה שדות שפוכים הרחק, מאופק ועד סף. הוא נשם אוויר שקיעות כחול אדום. כל זה אינו משל ולא חלום, זאת אכן אותה הארץ, אמתית היא ולא סמל. יוסי הסתכל אף הוא בדגנים העולים מול פניו, והמיתרים שלו התנגנו ברטט. אל מול ים השיבולים הוא חש שמיתריו מפיקים צלילי זהב, מזמרים אל מול התכלת.

"כאן נולדתי", אמרה הגיטרה, "וכאן את כל שיריי ניגנתי, והלכתי במסע לילי. וכאן, איפה שאתם רואים את הדשא, היו פעם רק יתושים וביצות".

הרכב עצר. הבחור שלף מהמושב האחורי את נרתיק הגיטרה הלא־סגור, ויוסי ופסי נפלו ממנו החוצה. הסביבה שבה מצאו את עצמם נראתה שונה בתכלית מהנוף שנשקף לעיניהם עד כה. הם עמדו בלב רחוב עירוני סואן. את הגיטרה כבר לא ראו, אבל כלי נגינה מוזהב וזקן שכב בסמוך אליהם, כשלידו כובע הפוך ובו כמה מטבעות.

"אז מה, גם אתם נזרקתם לרחוב?" הוא שאל.

"אהמ… בערך…" אמר יוסי.

"כן, זה יכול לקרות לכולם, אפילו לסקסופון ותיק כמוני", אמר הכלי. "ככה זה בעיר. עיר בלתי מרגשת, מאורת טיח נואשת, אין בה לא כלום. אבל… בכל זאת יש בה משהו".

"איזה משהו?"

"לא יודע, אבל אני לא עוזב את העיר עבור אף אחד".

יוסי ופסי התהלכו ברחוב הראשי, סוקרים במבטם את הנוף העירוני, עוברים בשערים ומראות. אביב חשמל עצוב בהיר, שקיעה ורודה על סף הרחוב, רחוב כמנהרה של תכלת. חנויות פרחים ברחוב, פה אדום ושם צהוב, פיגומים ובניינים מטפסים לעננים.

פסי החל להתלהב. "שמע, יש לי סימפטיה לעיר הזו", אמר. "לאן שאני מסתכל יש לי חגיגה".

דווקא התרגשותו של יוסי החלה להתפוגג. "ערב בא", אמר, "כדאי שנמצא לעצמנו מקום לישון בו".

המשימה שהציב יוסי נראתה לא סבירה. מסביב היו רק חנויות, שום פתח לא נראה כאילו יש מאחוריו מקום מתאים לשינה.

"מה הסיכוי למצוא פה מיטה, או סתם מקום רגוע?" שאל יוסי.

פסי לא ענה, רק הצביע על שלט שהתנוסס בדיוק מולם: "מקום רגוע".

 

החדר שנכנסו אליו ענה במידה מסוימת על הציפיות שלהם. אמנם זה לא היה מקום לינה מסודר, אבל הוא היה חמים, נעים, מעוטר בבדים רקומים להפליא, והחשוב מכל – הוא לא המה וגעש כמו הרחוב שבחוץ. במרכזו הייתה אפילו מחצלת. פסי התכונן לשכיבה עליה, אבל יוסי עצר בעדו. שני דברים עוררו בו חשד שמא לא מדובר באמת במקום שמיועד למנוחה: ראשית, צד אחד של האולם הקטן היה מוגבה יחסית, מה ששיווה לו מראה של במה. שנית, בחדר החלו להתאסף כמה אנשים, אחדים מהם התיישבו על כיסאות עץ שהיו מסודרים בשורות לפני המחצלת.

"זה נראה לי כמו אולם", אמר יוסי, "אני חושב שעומד להתקיים כאן אירוע כלשהו".

"היכנסו", שמעו לפתע קול. היה זה כלי מיתר בלתי מזוהה, דומה לגיטרה אבל שונה מאוד מיוסי. "תכף אנחנו מתחילים את ההופעה".

המילה "הופעה" נשמעה לפסי מוכרת. "תזכיר לי מהי 'הופעה'? סוג של התוועדות, נכון?"

"נראה לי שכן, השאלה היא מהי התוועדות. ושאלה חשובה יותר היא – מי אתם?"

"אני פסי הקלרינט, וזהו יוסי הכינור".

"נעים מאוד, רבותיי. אני עודד העוד, וזו ידידתי אורה האורגנית. עומד להתחיל ערב נפלא, כדאי לכם להישאר. יש מקום בשורה השמינית".

פסי שמח על הזכות לשבת באחת מהשורות הראשונות, אלא שכאמור חשבון לא היה הצד החזק שלו, ורק כשהשניים הגיעו לשורה השמינית הוא נוכח לדעת שיש באולם שמונה שורות בלבד. הם התיישבו אפוא בשורה האחרונה. בינתיים שני בחורים עלו לבמה, האחד נטל את העוד והאחר התיישב מאחורי האורגנית. פסי התרווח על הכיסא עד כמה שכיסא העץ אפשר זאת. יוסי עדיין חש שלא בנוח.

"אנו מזמינים את כל מי שרעב, כל מי שצמא, כל מי שלבו פתוח", אמר הבחור שאחז בעוד, בעוד חברו מתחיל לנגן חרישית על האורגנית. "בעצם זה לא הערב שלנו, זה הערב שלכם. אנחנו רק תיבת התהודה של הרוח הטובה המנשבת כאן, כלים לשירה שבלב שלכם. הרי מהי שירה עברית, אם לא כלי נשיפה שהרוח של עם ישראל מהדהדת בו".

העוד והאורגנית החלו לנגן שירים לא ידועים כלל, אבל יפים ומרגשים. מדי פעם יוסי ופסי זיהו את המילים, אם כי לא את הלחן. זה קצת אכזב אותם, כי כשהזמרים אמרו "עכשיו אתם" וכולם הצטרפו, יוסי ופסי נאלצו לשתוק. הם רק הקשיבו למילים: אדון עולם אשר מלך, אל תשליכני לעת זקנה, אשא עיניי אל ההרים, וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

"נסיים במילותיו של רבי עקיבא", סיים אחד מהם, "אשריכם ישראל, מי מטהר אתכם, אביכם שבשמים. על הקלידים – סיני לוי, אני משה ירושלמי, שיהיה לכם לילה נהדר".

 

***
הרבי נכנס לחדר. בלב כבד ארז את חפציו, בלב כבד עוד יותר ארז את ספריו. הוא ידע שגלות לא תתקן את המצב, אך עם זאת חש שהוא מוכרח לעזוב את חסידיו. אדמו"ר שאינו מסוגל להלחין ניגונים חדשים, ואפילו מאבד את כלי הנגינה שלו, אינו ראוי עוד להנהיג את העדה.

לפתע, תוך כדי אריזה, אורו עיניו: הכינור! הקלרינט! הם נראו מבריקים כל כך, עד שהרבי לא ידע מה מתקבל יותר על הדעת – שהכלים שאבדו יופיעו פתאום באמצע החדר, או שיצוצו שם כלים חדשים יש מאין.

בידיים רועדות הוא נטל את הכינור והקלרינט. הוא לא שר עדיין, אבל חש שבמעמקי לבו עולה מזמור חדש. שיר עתיק מיין ומתוק מדבש, שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש. ייבנה המקדש.

נתיישבה דעתו.

 

ׁ(מתוך ספר חדש שיראה אור בע"ה לקראת יום העצמאות הקרוב)

Malcare WordPress Security